הערות על השו״ע יו״ד רפו סעי׳ ו׳ אכסדרה והוא המקום שיש לו ג׳ כתלים ותקרה אע״פ שיש לה שני פצימין ברוח רביעית פטורה מפני שהפצימין להעמיד התקרה הם עשויים ולא משום מזוזות. ובמק״א הבאתי דברי היד הקטנה, שעיקר פטור אכסדרה אינו [רק] משום שאין לה פצימין, דהא באמת קייל״ן פתחא דאקרנא עדי פצימין, אלא מפני שאינה עשוי׳ לדירה, ושם הארכנו לחזק דבריו. אמנם ממוצא דברים נשמע, דבית דירה ממש חייבת במזוזה בג׳ כתלים לחוד, אע״פ שפרוצה לגמרי ברוח רביעית. ואמנם דעת הריא״ז בשלטי גבורים על הרי״ף הלכות

הערות על השו״ע יו״ד רפו סעי׳ א׳ אלו המקומות שחייבים במזוזה וכו׳. ונחלקו האחרונים אי בית האסורים חייב במזוזה, עי׳ בפת״ש כאן סק״א. ויש להעיר, דלהטעם שהשוכר חייב אחר ל׳ יום משום דמחזי כשלו, י״ל דבית האסורים לעולם אינו מחזי כשלו, דהא הוא נמצא שם בעל כרחו (ואולי לזה נתכוונו האח׳ במש״כ דדירה בע״כ לאו שמי׳ דירה), ובמילא שהדר בבית האסורים אפילו אחרי ל׳ יום דינו שווה ממש להשוכר בית בחו״ל לפני ל׳ יום (ואולי אפי׳ בארץ ישראל יציבא מלתא, דהטעם שהשוכר בא״י חייב מיד הוא משום ישוב א״י, וי״ל

הערות על השו״ע או״ח תרז צריך להתוודות מעומד. וזקן או חלוש יכול להתוודות ע״י סמיכה—כף החיים ס״ק כג. וכ״ה בברכ״י סימן קלא אות ח׳. ופשיטא להו מה דנסתפק להפמ״ג כאן בא״א ב׳ (ומש״כ בפסקי תשובות תמוה מאד). וכל עיקר דין זה לאו בפירוש אתמר בגמרא אלא מכללא ממעשה דרב הונא פז ע״ב, והרמב״ם לא כ׳ דין זה כלל עי׳ פר״ח, וע״כ אם כי אנן קייל״ן כהרא״ש והר״ן שכך הוא עיקר הווידוי, פשיטא שבשעת הדוחק יש לסמוך על הרמב״ם והברכ״י וכו׳. ובפרט שאין הכרח אפילו בדעת הרא״ש והרמב״ם שהעמידה היא לעיכובא בדיעבד

הערות על השו״ע או״ח תקפו הפכו ותקע בו לא יצא—בפמ״ג מ״ז יב הביא דעת ס׳ יום תרועה שאפילו הרחיב הקצר בלבד ושינה פסול, ולא בעינן תרווייהו. ובאמת כן מפורש בפי׳ רבינו חננאל כז ע״א שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב ״או או״ קאמר. אבל בריטב״א פי׳ שעיקר הקפידא שיהי׳ ראשו הקצר כנגד פי האדם. והעתיק דעתו במשנ״ב. ולפי״ז אם הרחיב הקצר לבד י״ל דלית לן בה כל שעדיין תוקע בצד הקצר. וכפשטות לשון הגמרא ״הפכו״. וכל שאינו מהופך שפיר דמי. והנה י״א דדעת אדה״ז כדעת יום תרועה, מדכתב שאם הפכו פסול בין שתקע

הערות על השו״ע או״ח תקפו גלאנץ על השופר אין בו שום חשש כיון שאין בו ממשות כלל—שו״ת קנין תורה ח״ה סנ״ה. ולפי״ז צריך לומר שהא דסי״ז ״המציירים בשופר צורות במיני צבעונים לא יפה הם עושים דשמא ישתנה הקול מחמת זה״. צ״ל דמיירי באית בי׳ ממשות. ובציפוי כל שהוא (אפילו יש בו ממשות) מן הסתם לא נשתנה הקול מחמת הציפוי, ואין צריך להחמיר אלא אם יודע שנשתנה הקול—אדה״ז סט״ז ע״פ מג״א ס״ק כא בשם הרא״ש. והנה מאן מפיס כמה הוא יותר מכל שהוא, ע״כ יש ליזהר שלא יהי׳ שום מדבקה על השופר—עי׳ שו״ת שבט הקה

הערות על השו״ע או״ח תקפו שופר מבהמה טמאה—בב״י הביא דברי הר״ן דסליק עלה בצ״ע. ובד״מ כ׳ ״וטוב להחמיר״. אבל בשו״ע סתם לפסול. ולמדו האחרונים (האלי׳ רבה והברכי יוסף) בדעתו שחזר בו בשו״ע והחליט לפסול. וכן פסק המג״א ס״ק ג׳, ודחה דברי העולת שבת שהשיג על רמ״א. וכן נראה דעת הגר״א בביאורו מדמיישב הצ״ע של הר״ן עיי״ש. וכן פסק לדינא באלי׳ רבה שם (ובברכי יוסף שם שקיל וטרי וכנראה דרפיא בידי׳). וכ״פ בחיי״א קמ, ב. וכ״פ בערוך השלחן ס״ו. והעיקר—שרבינו הזקן ס״ג כ׳ להדיא ״יש לפוסלו אפילו בדיעבד״ (

הערות על השו״ע או״ח תקיח עי׳ בשוע״ר סעיף ג–ד, מבואר להדיא שמעיקר הדין א״צ ערוב חצירות ליו״ט. וכסתימת המחבר לקמן סימן תקכח. והרמ״א שם שתיק לי׳. ומש״כ המג״א כאן ס״ק ה׳ שמשמעות רמ״א כאן שאסור להוציא בלא ערוב אם הוא שלא לצורך, י״ל שחזר בו לקמן סימן תקכ״ח (ומיושב בזה פליאת מאמ״ר על רמ״א שהובא במשנ״ב). או יאמר שי״ל כוונת רמ״א באו״א, עי׳ ערוה״ש כאן. ובפשטות, כוונת הט״ז, וביתר ביאור בשוע״ר ס״ד, לומר שרמ״א קאי על טלטול דרך רחוב העיר ומבואותי׳, שהם כרמלית, שבזה מהני תקון לחי ושיתוף מבו

הערות על השו״ע יו״ד צו בגדר דבר חריף: בשו״ת משכנות יעקב סימן ל״ג כ׳ להוכיח שרק חילתית מקרי דבר חריף לענין שמחליא לשבח טעם פגום, ועיקר יסודו מהלשון מחליא לי׳ דהול״ל מתקן לי׳ או משבח לי׳, ומזה מוכיח שהכוונה הוא שהשמנונית שבסכין מחליא לי׳ להחלתית וכו׳ עיי״ש ומזה העלה מסקנתו שרק בחלתית אמרי׳ כן ולא בשאר דברים שאינם חריפים כ״כ כמו החלתית ואינם צריכים למיתוק השמנונית ואדרבה הוא נטל״פ עכ״ד. וצל״ע לפי״ז איך יפרנס דברי התוס׳ ע״ז סט ע״א ד״ה איבעיא וז״ל ״וי״ל משום דחלא חזק מאד ואגב חורפ

הערות על השו״ע יו״ד צד גדר דבר גוש: צלול ונשפך כרוטב אינו גוש, כמש״כ הש״ך סימן קה ס״ק ח׳. וחתיכות בתוך הרוטב: בבדה״ש קכד, לט כ׳ שאין דינו כגוש ומתקרר בכלי שני, ודייק לה מדברי אדה״ז בקו״א סימן רנג. וכן דעת הרבה פוסקים, כדהביא שם בדה״ש. ואף שיש חולקים בזה, למעשה הוי כעין ספק ספיקא, כש״כ שיש לומר שזה דעת אדה״ז כמש״כ הגרא״ח נאה. וכן נראה דעת הצמח צדק סס״ה שכ׳ בתוך הדברים ״דהאו״ה ורש״ל מיירי בבשר מבושל בקדירה ואח״כ הוציאוה מהקדירה ונתנוה בכלי קר בזה פליגא דרמ״א ס״ל דהוי ככ״ש …״ עי

הערות על השו״ע יו״ד סימן צב בדין מצקת. כ׳ החמודי דניאל (הלכות כ״ר ס״א, הובא בדרכי תשובה סימן צב ס״ק ר) ״נראה לחלק דאם שאב מכלי ראשון שעומד אצל האש אפשר שיש על הכלי ששואב בו נמי דין כלי ראשון כיון שהיה אצל האור אבל אם העבירו הכלי הראשון מהאור ושאב, נהי דכלי ראשון הוא אין בו כח לעשות את הכלי ששואב בו כלי ראשון דהוא היה בעצמו אצל האור אבל כלי ששאב בו לא היה לעולם וצ״ע״ עכ״ל. וכן כתב בפשיטות התורת האשם (כלל לג סק״א), והחזיק בסברא זו אע״ג שאיכא לדייק איפכא מכ״מ עיי״ש (וכדלהלן בעז״

הערות על השו״ע יו״ד צב כ׳ הבכור שור (הובא בפת״ש סימן קה ס״ק ז) ״אנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה, לכן עכ״פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר, ואפילו בדרבנן צריך חקירה ע״ז, ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שא״א להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס״ב, לא זולת, דליתא״ עכ״ל. וכן כתב הדרישה (או״ח סימן שיח ס״ק ה׳) ״מכאן תשובה למורי הוראה דשואלים אם היס״ב בתבשיל משערים באצבע, וזה אינו אלא שכרסו של תינוק נכוית וכו׳״. אמנם היד יהודה (סימן קה פיה״ק

הערות על השו״ע יו״ד צב גוף הדין, הוא מחלוקת (הובא בתוס׳ בכ״מ בש״ס ובטור יו״ד סו״ס סח) בין רשב״ם, דסב״ל עירוי ככלי שני, ור״ת דסב״ל שהוא (כמעט) כלי ראשון, ומבשל כדי קליפה. להלכה, פסק המחבר (יו״ד סס״ח ס״י, ובאו״ח סימן שיח ס״י) כר״ת דעירוי מבשל כ״ק. ומיהו כתבו הפוסקים (ט״ז באו״ח שם, מג״א סימן קסח ס״ק כד, ועוד, וכ״כ אדה״ז בסימן קסח סי״ח ״תלוי במחלוקת״, ובסדבה״נ פ״ב הי״ד ״עירוי מכלי ראשון הוא ספק אם נדון ככלי ראשון או ככלי שני״) דהיינו רק לחומרא, אבל לא לקולא (למשל לענין הגעלה), כי

הערות על השו״ע יו״ד סימן צא א. בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרים אלא שצריך להדיח מקום נגיעתם. ועי׳ ש״ך בשם הב״ח דדוקא כשהאחד מהן לח, אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א״צ. ועי׳ בפמ״ג שנתקשה בדברים אלה. ועי׳ בפת״ש שהביא דברי אחרונים אם צריך הדחה או שפשוף או שפשוף גדול וכו׳. ולי מה יקרו דברי היד יהודה (פיה״א סוס״ק ב׳) וז״ל ״כללו של דבר אין בכל דברים אלא לפי ראות העין ותו לא מידי״ עכ״ל. ומה מאד נאמנו דברים אלו בימינו שהמציאות בהכלים וחומרי ואופני הניקוי נשתכללו פי מאה, ואין ללמוד ממה ש

הערות על השו״ע יו״ד סימן פט בנוגע לאכילת בשר אחר גבינה, דמפורש בתלמוד (חולין קה ע״א) להיתר, אכל גבינה מותר לאכול בשר. מיהו, יש ב׳ מקורות להחמיר. הא׳ הוא תשובת מהר״ם שהובא אצל הפוסקים (מרדכי חולין סימן תרפז, ד״מ סימן פט ס״ק ב, יש״ש פכ״ה ס״ו, כדאי לעיין שם כל לשון מהר״ם בפנים) שהחמיר משום שמצא גבינה בין שיניו, והיש״ש כ׳ שדוקא הוא דאתי תקלה לידי׳ וכו׳ יעויין שם בפנים, והש״ך ס״ק יז כ׳ שאין דבריו מוכרחים ואדרבה בדברי מהר״ם שם משמע איפכא, עיי״ש בגוף לשון מהר״ם ותראה כוונת הש״ך ז״ל.

הערות על השו״ע יו״ד סימן פז הגרעק״א בס״ו האריך בדברי רמ״א שאין לחתות אש תחת קדירה של נכרי וכו׳, והק׳ דהוי דבר שאינו מתכוין, וחילק בין ספק לשעבר לספק דלהבא, ולבסוף ניחא לי׳ ע״פ דעת הט״ז סימן שט״ז ס״ק ג׳ דבפשטות כוונתו שם שאפילו בספק לשעבר (שמא יש כבר זבובים בתיבה) לית לן בה כיון דהוי ספק פסיק רישא. והנה, כבר קדמו בכל זה בשוע״ר סימן רע״ז קו״א א׳. אלא שאף בדעת הט״ז גופי׳ חילק בין חשש ודאי (כהא דסימן רע״ז שם פתיחת הדלת נגד הנר שיש לחוש שמא בשעת פתיחת הדלת ינשב רוח חזק שיכבה הנר

הערות על השו״ע או״ח תקפו א) שופר שהוא נקוב [דהיינו שיש בו חסרון מגוף השופר] ולא סתמו כלל—כשר לתקוע בו אף על פי שנשתנה קולו. מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה כי י״א שאין לתקוע בשופר נקוב (ועוד כתבו הפוסקים שי״ב משום הקריבהו נא לפחתך וכו׳ וצ״ע אם היינו הך דלפום ריהטא הי״א שאין לתקוע פוסלים מעיקר הדין מדין נסדק וצ״ע). ב) ואם בא לסתום הנקב—יש הרבה פרטי דינים שצריך ליזהר בהם ומחלוקות הפוסקים, יעויין היטב בשו״ע (ס״ו). ומטעם זה אין לקנות שופר אלא עם השגחה. ג) נסדק רוב אורך השופר פ