פניתי אל לבי להבין ולהשכיל במעט בינתי איך להתנהג בהלכה עמומה זו דקידוש במקום סעודה שראיתי דברים בלתי מבוארים לחלושי שכל כמוני בדברי רבותינו גדולי האחרונים, ובמו עיני ראיתי הרבה פעמים כמעט כל שבת ששוהים הרבה בין קידוש להחתחלת הסעודה ואין פוצה פה ומצפצף, וגם לפעמים נוהגות הנשים לטעום המאכלים אחר הקידוש קודם לנט״י לראות אם הם מתובלים כראוי וכו׳ כיון שלא יכלו לטעום קודם הקידוש, וגם לפעמים אי אפשר לקבוע עצמו לסעודה תיכף ומיד כיון שיש הרבה מסובים וכל א׳ צריך ליטול ידיו (וגם כ״א מהד

הנה בעניני נרות שבת קודש כבר האריכו גדולי ומאורי הדורות וכמעט שלא הניחו מקום להתגדר, ומ״מ אין בית המדרש בלא חידוש, וחלקי אמרה נפשי אמרתי אשיחה וירווח לי, ויהיו לרצון אמרי פי. ענף א׳ האם אפשר להדליק ולברך על נר חשמלי הנה קודם כל צריכים אנו לדבר ולהרחיב הביאור קצת בנדון הדלקת נש״ק בנרות חשמליים, כי כאשר נראה בימינו כל הבירורים דלהלן תלויים בזה שבמציאות זמננו כמעט בכל מקרה יש בכל אופן אור מנר חשמלי, ועפ״ז משתנה הדין בכמה וכמה מקומות ממה שהי׳ בדורות הקודמים בזמן רבותינו הראשונים

שאלה. שלום, מישהי מהקהילה שלי, שאינה שומרת תורה ומצוות אבל רוצה להתחיל לשמור שבת, שאלה אותי האם מותר לה לשאת בשבת משאף לאסתמה (asthma inhaler). זהו משאף שהיא משתמשת בו כדי להקל על הנשימה, והיא לוקחת אותו איתה לכל מקום. אם היא יוצאת לטיול בשבת ברה״ר, האם מותר לה לקחת אותו איתה? תשובה. באופן אידיאלי, עליה להישאר בבית, או אם היא יוצאת לטיול, להישאר קרובה לבית כדי שתוכל לחזור מיד אם תצטרך להשתמש במשאף. אם היא מצטערת מאוד להישאר בבית, יש להתיר לשאת את המשאף בשינוי כלאח״י, כמו למשל

בענין מלוה מלכה יש אצלי הערה אחת קטנה וגדולה היא אלי, הגם שאינו ענין להלכה, מ״מ לא נמנעתי מלכתבה דתורה היא: המונח ׳מלוה מלכה׳ נוהגים לתרגם, ובפשיטות: escorting the queen. אבל לענ״ד ברור שזו שגגה. הרי בגמרא שבת קיט אי׳ רק שיסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, וברש״י שם, ללוותו ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר. וכן העתיקו כל הפוסקים, ה״ה בית יוסף סימן ש׳ בשם שבלי הלקט. ב״ח על אתר. ט״ז ס״ק א׳. שוע״ר ס״ב. קיצור שולחן ערוך צו, יב. משנ״ב ס״ק ב׳. כף החיים א, ב, ו, יט. ובולט

הכל חולים אצל הצינה. וכ׳ כמה פוסקי זמננו שה״ה דהכל חולים אצל חום גדול, והביאו ראי׳ ממעשה דרבי ואנטונינוס (ויק״ר פט״ז) דא ודאי צלותא היא דכתיב אין נסתר מחמתו וכו׳, הובא בתוס׳ כתובות ל ע״א (ומצויין לב״ר, וצ״ע. ומש״כ שם התוס׳ שהוא רק לעוברי דרכים וכו׳, כבר יישבו זה באחרונים כמדומה. ובפשטות י״ל בפשיטות, דעכ״פ חזינן שיש איזו היכי תמצא שיכול להיות אין נסתר מחמתו, ויושבי דרכים לאו כיפי תלי לה, וה״ה לכל ענין שאין יכול להנצל מהחום). ואיך שיהי׳, בלא״ה הדין ודאי דין אמת, דכאן מדין מצטע

בעזה״י. נדבר מעט מהלכות הטמנה. א. בפתח דברינו נשא מדברותינו בענין מי שעבר או שכח והטמין בדבר המוסיף הבל, מה דין התשביל בדיעבד. הנה, בשו״ע (ס״א) כ׳ המחבר ״ואם הטמין בדבר המוסיף הבל התבשיל אסור אפילו בדיעבד, ודוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה מותר״ עכ״ל. וכ׳ ע״ז רמ״א ״הגה י״א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל שרי לאכול (הגהות מרדכי). ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה אבל כשמטמין לצורך מחר מותר להטמין מבע״י בדבר שמוסיף הבל (

לשון אדה״ז בסימן רמב סי״א ״בערב שבת אין פנאי לכבס״ הוא שפה אחת ודברים אחדים עם לשון הא״ר אות ט׳ אות באות ממש, ודלא כמגן אברהם ס״ק ג׳. והציון במהדורת קה״ת למ״א הוא שלא בדקדוק. ואפרש שיחתי: המג״א בס״ק ג׳ כ׳ ״שלא יכבסו בערב שבת שיהיו פנוים לכבוד שבת״. אבל הא״ר שם כ׳ ״והא דלא תיקן בערב שבת משום שאין פנאי לכבס״, ובאמת זה לשון הרא״ש ב״ק פ״ז סי״ט, וכמצויין על הגליון בשוע״ר. וק״ל ההבדל ביניהם, דלהמג״א הוא ענין חיובי לכבס בחמישי דוקא כדי ״שיהיו פנוים״ בשישי, אבל להא״ר אין ענין לכבס בח