לישא asthma inhaler ברה״ר בשבת

שאלה. שלום, מישהי מהקהילה שלי, שאינה שומרת תורה ומצוות אבל רוצה להתחיל לשמור שבת, שאלה אותי האם מותר לה לשאת בשבת משאף לאסתמה (asthma inhaler). זהו משאף שהיא משתמשת בו כדי להקל על הנשימה, והיא לוקחת אותו איתה לכל מקום. אם היא יוצאת לטיול בשבת ברה״ר, האם מותר לה לקחת אותו איתה?

תשובה. באופן אידיאלי, עליה להישאר בבית, או אם היא יוצאת לטיול, להישאר קרובה לבית כדי שתוכל לחזור מיד אם תצטרך להשתמש במשאף.

אם היא מצטערת מאוד להישאר בבית, יש להתיר לשאת את המשאף בשינוי כלאח״י, כמו למשל על ידי הכנסתו לכובע או לגרב. אבל חשוב להבין שאין להסתמך על היתר זה רק אם באמת אין אפשרות אחרת, והיא בהחלט לא יכולה להישאר בבית או להשאיר את המשאף בבית לפרקי זמן קצרים.

טעמים ומקורות. קודם כל צריכים אנו למודעי שאין יסוד להקל מדין קמיע, דשם מפורש בטעם ההיתר כי ״תולין אותם בצואר … ואינם כמשאוי אלא כתכשיט״ (לשון שוע״ר סימן ש״א סכ״ה). וזה אינו שייך כלל בנדו״ד. ועי׳ שו״ת ציץ אליעזר (חי״ג סל״ד) שחרה אפו על מי (׳כל בו׳ גרינוואלד, ח״ב ע׳ 20 ואילך) שעלה על דעתו להתיר בכעי״ז על יסוד דין הנ״ל. ועפ״ז מובן שגם אין שייך להתיר מדין ביצת החרגול, ומטעם הנ״ל, דוק בלשון שוע״ר סל״ג. 

ואפילו מדין פלפל וגרגיר מלח שמשימה לתוך פיה (שבשו״ע סימן ש״ג סט״ו ושוע״ר שם סי״ט), שהוא לכאורה יותר קרוב לנדו״ד מהנ״ל, מ״מ אין יסוד ברור להיתר, דגם שם הטעם הוא משום דתכשיט הוא לה עיי״ש בשוע״ר. ולא מפני שאנו מדמין וכו׳, בפרט שיש מקום גדול לחלק. ועי׳ בשש״כ פ״מ הע׳ כב מש״כ מענין זה בשם הגרשז״א ז״ל. (אבל אין לאסור מטעם שצירך לתתם לפני השבת ולא בשבת, דהתם היינו טעמא מפני מראית העין מה שאינו שייך בנדו״ד. ואכמ״ל.)

ולכן לא נשאר לנו אלא למשכוני אנפשין אדין שבות כלאח״י במקום צער גדול. וכבר דברו בכיו״ב הפוסקים (וגם אנן בעניותין יש לנו אריכות דברים בזה במק״א לענין טיפולי פוריות בשבת), ואבוהון דכולהו בשו״ת מהר״ש ענגיל ח״ג סמ״ג, ולא התיר אלא לצורך מצוה, ובתלתא לטיבותא: א) מלשאצל״ג [עי׳ שם הנדון], ב) כלאח״י, ג) בכרמלית. ובנדו״ד הרי אינו צורך מצוה ואינו מלשאצל״ג. ועיי״ש בצי״א שהחרה החזיק בדברי מהר״ש, וכ׳ שאין להתיר בשום אופן זולת כשנתקיימו כל הנך תנאים. 

אבל באמת בעיון בדברי מהר״ש שם, יש להתפלא שאחרי שהניח יסוד הנ״ל שהוא תלמוד ערוך כתובות ס ע״א להתיר כל שבות במקום צער ותו לא מידי, לא ביאר שם אח״כ מאומה אין אומר ואין דברים למה הצריך שיהי׳ ג״כ מלאשצל״ג ומקום מצוה. ולכן צ״ל שמש״כ כל הנך טעמים הוא לרווחא דמלתא ומשום דבנדון דידי׳ גופא דעובדא הכי הוה, שהיו שם כל התנאים הנ״ל. אבל ודאי שלקושטא דמלתא גם מהר״ש ענגיל מודה שגם בהעדר מלשאצל״ג וצורך מצוה אין לנו להתחכם ולהתחסד נגד התלמוד והלכה פסוקה היא בשו״ע סימן שכ״ח סל״ג שמקום צער יש להתיר כל שבות ע״י שינוי (ולדעת אדה״ז סימן שכ״ח ס״כ מותר שבות ״אפילו הוא מלאכה״ עיי״ש ונתבאר אצלנו שם ואכ״מ). וזה מה שכתב שאם הוא רק לטייל ״ודאי דיש להחמיר״, דהוא מחומרא ולא מדינא. 

ואכן באמת כבר הורה זקן, בזכרון יוסף אות ה׳, להתיר (באותו נדון דמהר״ש ענגיל) על יסוד דין הנ״ל דמצטער בלבד, ותמך יתידותיו בדברי רבינו הגדול אדה״ז בסימן ש״ז סי״ב. ולא הצריך שיהי׳ לצורך מצוה דוקא ומלשאצל״ג. ועיי״ש שהכל לפי מה שהוא אדם אם באמת יגיע הדבר לצער גדול. וגם מהר״ש ענגיל עצמו שם כתב הסברא שלישב בבית כל היום יגיע לצער גדול. ועי׳ בשו״ת לבושי מרדכי (או״ח תניינא סימן קלג) על החתם סופר שנהג בעצמו לטלטל כלאח״י מטפחת חוץ לעירוב משום כבוד הבריות. וחזי מאן גברא רבא דקא עביד עובדא בנפשי׳, ומעשה רב. ואם במקום כבוד הבריות הותר כש״כ במקום צער, עי׳ שו״ת משנה הלכות ח״ז סנ״ו. 

ומעתה בנדו״ד, אם באמת יגיע הדבר לידי צער גדול להשאר בבית, יש להתיר לטלטל כלאח״י בכרמלית. ובפרט שהיא מתחלת לשמור שבת כהלכתה ב״ה, ויש לנו להשתדל להקל לה ולהיות ימין מקרבת, וגדול זכות שמירת שבת כהלכתה (שזה כולל גם להקל ע״פ הוראת התורה) ובעז״ה המאור שבה יחזירנה עוד ועוד למוטב ותעלה מעלה מעלה.