בהלכות הטמנה

בעזה״י. נדבר מעט מהלכות הטמנה.

א. בפתח דברינו נשא מדברותינו בענין מי שעבר או שכח והטמין בדבר המוסיף הבל, מה דין התשביל בדיעבד.  

הנה, בשו״ע (ס״א) כ׳ המחבר ״ואם הטמין בדבר המוסיף הבל התבשיל אסור אפילו בדיעבד, ודוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה מותר״ עכ״ל. וכ׳ ע״ז רמ״א ״הגה י״א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל שרי לאכול (הגהות מרדכי). ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה אבל כשמטמין לצורך מחר מותר להטמין מבע״י בדבר שמוסיף הבל (מרדכי ר״פ כירה וב״י ס״ס רנ״ג בשם שבולי לקט) ובדיעבד יש לסמוך על זה, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן״. 

ולכאורה כך הם הצעת דברי רמ״א, שאמש״כ המחבר לאסור התבשיל בכל ענין, כ׳ רמ״א שאם לא הי׳ מזיד רק שכח, התבשיל מותר. וכמו שמצינו לעיל סימן רנ״ג חילוק בין שוכח למזיד לענין שהי׳ לדעה קמייתא בס״א. עוד הוסיף רמ״א, שאפילו אם עבר והטמין במזיד, י״א שאינו אסור כל שעשאו לצורך מחר, ואף שלא קייל״ן כן, יש לסמוך ע״ז בדיעבד שלא לאסור התבשיל, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. וכמצויין בפנים בתוך דברי רמ״א, מקור היתר הראשון הנ״ל הוא מהגהות מרדכי פרק כירה, ומקור היתר השני הוא ממרדכי ושבלי הלקט. 

ולקמן ס״ז הביא רמ״א עוד קולא, וז״ל ״ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו מותר בהטמנה כמו בשהוי וכמו שנתבאר לעיל סי׳ רנ״ג, ובמקום שנהגו להקל ע״פ סברא זו אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות״ עכ״ל. והוא שיטת רשב״ם שהובא בתוס׳ (מז ע״ב ד״ה במה טומנין) ואף שהמדובר כאן לענין לכתחילה, מ״מ יש ללמוד במכש״כ לענין דיעבד שאין לאסור התבשיל. וע״ד מש״כ הפמ״ג בכ״מ בסימן שי״ח (א״א סק״י ומ״ז ג) שכל שיש ספק פלוגתא לא קנסינן בדיעבד, דהוי ספק דרבנן—ולקולא. 

אמנם הגרעק״א בהג׳ על דברי רמ״א שם כ׳ בזה״ל ״ובדיעבד נ״ל דשרי, דהא הרמ״א כ׳ בסעיף א׳ כשמטמין לצורך מחר בדיעבד שרי דסמכינן על המתירים זה ואפילו לכתחלה, ולהנך פוסקים לא חמיר הטמנה משהי׳ דלמאי דקיי״ל בשהייה כחנניה גם בהטמנה מותר כמאכב״ד״ עכ״ל. וצ״ע למה נאלץ לטעם זה, ולא כ׳ כפשוטו כיון שיש ספק פלוגתא לא אסרינן בדיעבד. ואולי י״ל דהרי חזינן שחז״ל החמירו בעבר ושהה אפילו בדיעבד בשוגג, אע״פ שבעלמא קייל״ן שהעובר על איסור דרבנן בשוגג מותר בדיעבד, ה״ה הכא שאין לומר ספד״ר לקולא. מיהו זה רק לדעת אדה״ז, אבל אכתי צ״ע לדעת הפמ״ג (סימן שי״ח מ״ז א׳ ובכ״מ) שאף בדרבנן בשוגג אסור עד מוצ״ש, וא״כ אין חומרא מיוחדת בשהי׳ יותר משאר מלאכות דרבנן, והדרא קושיין לדוכתא. 

ב. עכ״פ בגוף דין הטמנה בדיעבד יש לי הרהורי דברים כאשר אגיד מה שעם לבבי. 

דהנה אדברי הגמ״ר שהביא רמ״א בס״א כ׳ הט״ז וז״ל ״מבואר שם בהגמ״ר דהיינו היכא שמצא שם מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה, ועיקר הטמנה היתה בדשן או כר וכסת או דבר אחר של היתר, מותר בדיעבד. אבל אם עיקר ההטמנה היתה בדבר המוסיף הבל, אסור אפילו דיעבד כההיא דאנשי טבריא שעשו סילון וכו׳ במשנה ואסרו אפי׳ דיעבד. ולפ״ז אין כאן מחלוקת על הדיעה קמייתא, כנלע״ד״ עכ״ל. דהיינו שדעת הט״ז שאין היתר כזה שכ׳ הרמ״א בשכח והטמין, זולת באופן שעיקר הטמנה היתה בדבר המותר כנ״ל.

מיהו באמת קשה מאד לייחס טעות כזה לרבינו הרמ״א שכל רז לא אניס לי׳, ולא יתכן שטעה בפשט דברי הגמ״ר. וכבר הקשו האחרונים על הט״ז שאין שום תפיסה על רמ״א מדברי הגמ״ר. ולהבנת הדברים, אעתיק דברי הגמ״ר (פ׳ כירה לח ע״א ד״ה ואי שכח ושהה) וז״ל ״והיכא דבשיל כל צרכו אע״ג דאסור להטמין ברמץ המוסיף הבל מ״מ אם שכח שוגג והטמין בדבר המוסיף הבל שרי לאכול, או מצא גחלים לוחשות ובוערות סביב הקדירה ותחתיה מותר בדיעבד לאכול. והא דאמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא סמוך לקדירה שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל, והתם אסרו לשתות מים שהוחמו בשבת, התם כל עיקר היתה בדבר המוסיף הבל בחמי טבריא, אבל מצא בשוגג גחלין מועטים או תחתיה, ועיקר הטמנה היתה בדשן או בכר וכסת או דבר אחר של היתר, התם מותר לאכול התבשיל. אי נמי התם במזיד״ עכ״ל. 

ביאור דבריו, דהנה בענין שהיה וחזרה באופן האסור יש סוגיא שלימה ושקו״ט בגמרא (דף לח ע״א) אי אסרי׳ בדיעבד עיי״ש ובשו״ע סימן רנ״ג ס״א, אבל לענין הטמנה לא דברו מזה בתלמוד. אמנם במשנה (לח ע״ב) אי׳ ״מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתי׳ וכו׳״ ע״כ. ואמרי׳ עלה שם בגמרא (לט ע״א וע״ב) אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום, אמר עולא הלכה כאנשי טבריא, א״ל רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו״ עכלה״ג. 

והנה בתוס׳ שם (ד״ה ממעשה) הקשו ע״ז ״וא״ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא, הא מתני׳ היא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל [ועיי״ש בהמשך שהוכיחו דמבעו״י איירי מתני׳] ואור״י דמתיניתין דלקמן איכא לאוקמא בבין השמשמות … וה״ר שמואל מוורדין מפרש ממעשה אשי טבריא בטלה הטמנה דאסור אפילו לאכול כדקתני ואסורין בשתי׳ וה״ר יונה מפרש בטלה אפילו בקדרה חייתא והיינו דקאמר בטלה משמע לגמרי מכל דבר״ עכ״ל התוס׳. 

ג. וכעת נשובה נראה דברי הגמ״ר. הנה מתחלה כ׳ ב׳ היתרים בענין הטמנה: א׳) אם שכח והטמין בדבר המוסיף הבל שרי לאכול, ב׳) מצא גחלים לוחשות ובוערות סביב הקדירה ותחתיה מותר בדיעבד. והק׳ ע״ז ממימרא דר׳ חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה אפילו בדיעבד ואפילו לענין שתי׳ (וכפי׳ ה״ר שמואל מוורדין בתוס׳ הנ״ל), ותי׳ ב׳ תירוצים: א׳) התם כל עיקר היתה בדבר המוסיף… אבל מצא בשוגג גחלין מועטים או תחתיה, ועיקר הטמנה היתה [בדבר] של היתר, התם מותר לאכול התבשיל, ב׳) אי נמי התם במזיד. 

ולכאו׳ י״ל שתירוץ השני הנ״ל תלוי בב׳ דעות בגמרא, דעת עולא שהלכה כאנשי טבריא, מכלל דבודאי עשו במזיד ובכוונה שהרי סב״ל שמותר, ודעת ר״נ שתברינהו אנשי טבריא לסילונייהו, ואומר מותר שוגג הוא. 

מיהו יש לומר שגם לדעת ר״נ אנשי טבריא מתחלה בכוונה עשו, אלא שעכ״ז ביטלו דעתם נגד דעת רבנן. וכמש״כ רש״י שם (ד״ה לסילונייהו): ״חזרו בהן״. וכדוגמת אע״פ שאני אומר כך וחברי אומרים כך, מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי. אבל באמת יותר נ״ל שעשו בשוגג, וכמש״כ מעיקרא לדעת ר״נ, דאם באמת נחלקו על חכמים וסברו שמותר, למה להם לבטל דעתם לדעת חכמים, הרי במקומו של ר״א היו כורתים עצים לעשות פחמים וכו׳, ה״ה הכא שאנשי טבריא במקומם יוכלו להתנהג כפי דעתם. אע״כ שלא סברו שבאמת מותר ע״פ ראיות וסברות או קבלה שקבלו, אלא שגגה הי׳ בידם. ועצ״ע בכל זה. ועכ״פ אין הכרח לשום צד. 

ונחזור לדברי הגמ״ר, דלכאו׳ ב׳ תירוצים שכ׳ הם כלפי ב׳ ההיתרים שכ׳ מתחלה, דכלפי מש״כ להתיר בשוגג בכ״ע, כ׳ שאנשי טבריא היו מזיד, וכלפי מש״כ להתיר במצא גחלים לוחשות כ׳ היתר ששם הי׳ כל עיקר בדבר המוסיף. ואין להקשות דא״כ הי׳ לו להתחיל בתי׳ ששוגג הי׳ שהוא מוסב על היתר הראשון ואח״כ לכתוב תי׳ הב׳ שהוא מוסב על היתר הב׳, ולמה שיכל את ידיו לתרץ תחילה על היתר הב׳ ואח״כ חזר לתרץ על היתר הא׳, לק״מ, דעי׳ בפנים בסגנון לשונו וי״ל בקל שתי׳ אמאי דסליק מיני׳ ושוב חזר אל היתר הא׳. 

ד. ומיהו כ״ז דוחק. ועוד לכאו׳ תמוה הפלא ופלא, תינח היתר גחלים לוחשות אינו מפורש בתלמוד לאיסור, אבל היתר שכח והטמין לכאורה מעיקרא דדינא פירכא ממעשה דאנשי טבריא, וכמשה״ק ע״ז הגמ״ר גופי׳ תוכ״ד, וא״כ לכאו׳ קשה יקשה ודקארי לה מאי קארי לה, ומעיקרא מה קס״ד, הרי תלמוד ערוך הוא דבטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, ומפורש במשנה דהיינו אפילו בשתי׳.

וי״ל עפמש״כ בתהל״ד ס״ק ב׳, דהוקשה לו מה קשיא לי׳ להגמ״ר ממעשה דאנשי טברי׳, הא התם לא היו המים מבושלים כ״צ. ותי׳ דאפשר דס״ל להגמ״ר שבמעשה דאנשי טברי׳ הי׳ במבושל כ״צ ונצטנן. עכ״ד. ופי׳ דבריו, דאם לא נצטנן הרי מים חמין מצטמק ור״ל נינהו ואין לאסור בדיעבד. 

אבל באמת תירוצו דחוק כמובן. ואולי י״ל באו״א, ובהקדם מאי דאיכא להקשות לכאו׳ עוד על דברי הגמ״ר, למה מביא ראי׳ מדברי רב חסדא ולא מגוף המשנה. אלא ודאי דממשנה עצמה אין ראי׳ כ״כ, די״ל דשאני התם כיון שלא הי׳ מבושל כ״צ ונתחממו בשבת, בהא ודאי אסרינן בדיעבד דלא גרע משהי׳. אבל בבשיל כ״צ מהיכי תיתי לאסור. לזה הביא הגמ״ר ראי׳ מדר׳ חסדא שבטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל בכל ענין, וכמש״כ התוס׳ שם שאפילו בקדרא חייתא, וכש״כ בבשיל כ״צ ומצטמק ויפה לו (דאילו היתר קדרא חייתא דשרי בשהי׳ אליבא דכו״ע, אסור בהטמנה, כש״כ מצטפק ויפ״ל שאסור לדעת הרי״ף בשהי׳ בודאי אסור נמי בהטמנה). והשתא א״ש נמי שאין להקשות משה״ק למעלה מעיקרא מה קס״ד, וק״ל. 

ה. ואגב, לולא דמסתפינא הי׳ נלענ״ד לפרש דברי הגמ״ר באו״א. וכך הם הצעת דבריו לפענ״ד: אם הטמין—בידים ובכוונה, אלא שהי׳ דעתו לסלקו מההטמנה אח״כ אלא—שכח בשוגג, דמותר, וכש״כ שאם לא הטמין בשום פעם בכוונה אלא כמתעסק בעלמא שמצא גחלים לוחשות ובוערות סביב הקדירה, שמותר בדיעבד. אלא דקשה ע״ז ממעשה דאנשי טבריא, שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, ולא הי׳ זה בכוונה לשם הטמנה אלא עשו כן בסתם ואפילו לשימוש בימות החול הי׳ ניחא להם שיהי׳ להם מים חמין מזומנין בכל עת, אלא שנמשך מזה במילא שהי׳ להם חמין מוטמנים לשבת, והוא חלוקה השני׳ דלמעלה שהטמין בדרך מתעסק, ואמרי׳ ע״ז בגמרא שממעשה דאנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, אלמא שאפילו בהטמין דרך מתעסק אסור אפילו דיעבד, כש״כ אם הטמין בכוונה תחילה רק ששכח אח״כ. וע״ז מתרץ התם היתה כל עיקר בדבר המוסיף משא״כ אם מצא רק מעט גחלים לוחשות, או י״ל שהתם הי׳ במזיד. והן אמת שמעיקרא דדינא פרכא, אבל הא גופא אתא לאשמעינן שאפילו בדרך מתעסק בעלמא אסור, כי אין זה מפורש במשנה. 

ובהא א״ש מה שיש לדקדק לכאו׳ בדברי המשנה ששנו חכמים לשון משונה ״מעשה באנשי טברי׳״, ולא נתבאר אנשי טברי׳ מי הם למוצאיהם ולמשפחותיהם, והאם רבנן נינהו דראוי לסמוך על מעשיהם מעשה רב או דלמא עמי הארץ היו וכו׳. דבאמת אין מכ״ז נפק״מ, דמעשה שהי׳ כך הי׳ ואולי אפילו לחכמים בעלי המשנה לא הי׳ ידוע מי הוא זה שהמשיך הסלון, אלא שכן הי׳ בטברי׳ בסתם, ורק אחרי שכבר עשו כן אז התחיל הדיון בנוגע לשבת וכו׳ ודוק. וכן משמע לכאו׳ מדברי הרמב״ם בפיה״מ וז״ל ״ואמה שם שוקת המים שמושכים ממנו בסלונות והיו אותן הסלונות משוקעות במימי המרחצאות ומתחממות והיו המים הנמשכים דרך אותן הסלונות חמים וכו׳״, משמע שהי׳ עשוי כן בסתם ומה שעשה עשוי, ורק אח״כ התחילו לדון על דין המים לענין שבת, וכמש״כ שם הרמב״ם בהמשך ״ונתנו חכמים וכו׳״. ואולי זה תלוי בפלוגתת הראשונים בפי׳ דמעשה באנשי טברי׳, אם הסילון הי׳ פתוח או סתום, עי׳ במהדו״ב לאדה״ז ד״ה והנה ברמב״ן, ודוק. 

ו. ועכ״פ איך שיהי׳, נמצינו למדין שדברי רמ״א שרירין וקיימין לתי׳ השני בהגמ״ר (וכמו שתי׳ הא״ר ועוד אחרונים דברי רמ״א), והראינו פנים שתי׳ זה אינה חזרה וכש״כ שאינה סתירה לתי׳ הראשון, אלא יחדיו יהי׳ תמים ב׳ התירוצים ומשלימים זא״ז. אבל דעת הט״ז שתי׳ ראשון עיקר, דאין לומר שאנשי טברי׳ מזידים היו אלא אומר מותר ששוגג הוא, כ״כ הפמ״ג לפרש דעת הט״ז. וכבר כתבנו בס״ד איך אפשר לומר בפי׳ דברי הגמרא לדעת רמ״א שאנשי טברי׳ לאו אומר מותר היו. 

ז. והשתא נבא על העי״ן בדברי אדה״ז, שכבר נתקשו רבים בדבריו. וזל״ק סימן רנ״ז ס״א: ״אם עבר והטמין אפילו בשוגג התבשיל אסור, בין לו בין לאחרים, עד למוצאי שבת, אם הוא מצטמק ויפה לו, או שהיה צונן ונתחמם על ידי הטמנה זו…״, והיינו דעת המחבר בשו״ע שסתם לאיסור. ועל הגליון מציין: ״משנה לח״. והיינו שפסק כפשט לשון המשנה שחכמים אסרו לאנשי טברי׳ מים שהוחמו בשבת באיסור הטמנה. 

אח״כ ממשיך וכ׳: ״ויש חולקין על זה ואומרים שאף להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום מותר כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, או שהוא חי לגמרי סמוך לחשכה ממש, כמו שמותר להשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה כמו שנתבאר בסמן רנ״ג. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם. אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות״ עכ״ל. ואלו דברי רמ״א בס״ז ע״פ דברי רשב״ם כנ״ל. 

ושוב כתב: ״ויש מקילין עוד שאף אם אינו חי סמוך לחשיכה, מכל מקום אם מסיח דעתו ממנו עד למחר דינו כחי לגמרי, ומותר להטמינו לצורך מחר אף על פי שלא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי. ואין לסמוך על סברא זו אלא בדיעבד, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן״ עכ״ל. והיינו היתר הב׳ שכ׳ רמ״א ס״א כנ״ל. 

והיתר הראשון לא כ׳ כלל. וכבר נתקשה בכוונתו התהל״ד ס״ק ב׳, ועוד אח׳. ולכאו׳ י״ל בפשיטות דלק״מ, שהשמיט הך היתר של רמ״א מפני שסב״ל כהט״ז שדחה היתר זה. 

אלא שקשה לומר כן (ובודאי לא אשתמיט תי׳ פשוט זה מגאון עולם כבעל תהלה לדוד ז״ל). דהרי אנן קייל״ן להקל אפילו אם הטמין במזיד כל שהסיח דעתו ממנו עד למחר, כש״כ שיש להקל אם הטמין בשוגג. 

אלא שאם לדין יש תשובה, דהרי מה טעם יש להקל במסיח דעתו, דהרי אינו שייך שמא יחתה, אבל אם הטמין בשוגג לצורך הלילה סו״ס יש לחוש שמא יחתה, ואסור. ולאידך, לפי מה דאסברה אדה״ז עצמו בסעיף זה שסתם שהי׳ היא לצורך הלילה משא״כ סתם הטמנה היא לצורך מחר, יש לומר דלפי דעת השבה״ל וסעי׳ דמתירים הטמנה לצורך מחר, י״ל דלא גזרו חכמים על הטמנה לצורך הלילה כלל. אבל הא בורכא, דהא לדעה זו גם שהי׳ לצורך מחר מותרת ואין מקום לחלק ביניהם כלל. 

ח. והנה, בביהגר״א ס״ק ו׳, אמש״כ רמ״א י״א דאם שכח והטמין בשוגג מותר, כ׳ וז״ל ״כמו בשהיי׳ בבשל כ״צ לדעת הרי״ף כמ״ש בסימן רנ״ג ס״א״ עכ״ל. ויש שהבינו דלפי״ז, לפי מש״כ אדה״ז להקל בהטמין לצורך מחר, ולדעה זו שוה שהי׳ להטמנה, ה״ה דיש להקל בהטמין בשוגג בכל ענין. וע״ד מש״כ הגרעק״א בדעת רמ״א לקמן ס״ז כנ״ל. וכ״כ בשבת כהלכה פי״א ביאורים ד* לדעת רבינו. 

אלא שביאור זה עדיין חסר תבלין לפענ״ד. דהנה כאמור, בסימן רנ״ז מצאנו ג׳ התירים שונים, וכ״א מהם ממקור אחר, דהיינו א׳ דעת הגמ״ר להתיר בשגג ושכח, ב׳ דעת המרדכי ושבה״ל להתיר כל שמסיח דעתו עד למחר, וג׳ בס״ז, דעת הרשב״ם להתיר בתנאי שהי׳. ואכן היתר הג׳ שהוא דעת הרשב״ם הלא זהו כל עיקר שיטתו להשוות שהי׳ להטמנה לכל מילי, וכן הוא גם דעת השבה״ל (היתר הב׳) כמש״כ רעק״א לקמן ס״ז, וכמבואר להדיא בגוף דברי שבה״ל שהובאו בב״י סו״ס רנ״ג, אבל בהגמ״ר הלא כל עצמו לא בא אלא לחלק בין שהי׳ להטמנה, דהרי אמאי דאי׳ בגמרא ואי שכח ושהה ע״ג כירה כו׳ אסור שמא יערים, ע״ז קאי הגמ״ר וכ׳ ״והיכא דבשיל כל צרכו אע״ג דאסור להטמין… מ״מ אם שכח שוגג וכו׳ [הכל שרי]״. 

והשתא מש״כ הגר״א ע״ז ״כמו בשהי׳ בבשל כ״צ״, לכאורה כוונתו לבאר דכמו דלדעת הרי״ף אם שכח והשהה תבשיל שמבושל כ״צ אין איסור בדיעבד, וכמבאור סימן רנ״ג ס״א לדעה הראשונה, ה״ה לענין הטמנה לדעת הרי״ף. אבל אנן הרי קייל״ן בסימן רנ״ג כדעת רש״י, וא״כ בבשיל כל צרכו מותר להשהות אפילו לכתחילה ואצ״ל שלא נאסר התבשיל בהכי, אבל באינו מבושל כ״צ וגם לא כמאב״ד אסור לדידן אפילו בדיעבד, מהיכי תיתי להתיר בהטמנה בשכח ושהה לפי דעת הגמ״ר. 

איברא שלפי זה דין אהניא לן, שיש להתיר בנתבשל כמאב״ד עכ״פ. וכמש״כ באמת התו״ש, ונחלק בזה על המג״א ס״ק ז׳ שכ׳ שאין היתר אא״כ נתבשל כ״צ. ועי׳ במחצה״ש ופמ״ג שיישבו דברי המג״א. ותהל״ד ס״ק ב׳ מזה. ופנינת שבת פמ״ה (הרחב פנינים ד׳) בארוכה. ובדברינו לקמן מש״כ בדעת אדה״ז. 

ועכ״פ הראית לדעת שאין לומר שמאחר שאדה״ז סמך על הרשב״ם בדיעבד, הה״נ שיש לסמוך על הגמ״ר, דזה אינו ואין דמיון ביניהם, דהרי לדעת הגמ״ר אין דמיון בין שהי׳ להטמנה, והטעם שהתיר הוא משום דכבר בשיל כל צרכו, ופי׳ המג״א שם טעמו ״דודאי לא עדיף משהי׳״. 

ט. ומדאתאן להכי, יש ליישב בפשיטות למה השמיט אדה״ז דברי הגמ״ר—דהרי לאיזה נפק״מ יכתבם. דחוץ מזה שאין הכרח כלל מדבריו להתיר כמש״כ הט״ז כנ״ל, בר מן דין ואפילו אם נקבל שפי׳ דברי הגמ״ר הוא כמש״כ למעלה בדעת רמ״א, מ״מ אין נפק״מ מזה, דהא בלא״ה נפיק לנו להתיר מדברי רשב״ם ושבה״ל שהתירו בהטמנה כמו בשהי׳. 

ועפ״ז כך הם הצעת דברי אדה״ז: ״ויש חולקין על זה ואומרים שאף להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום מותר כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי או שהוא חי לגמרי… כמו שמותר להשהות… ובמקום שנהגו להקל ע״פ סברא זו אין למחות בידם אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות״. דהיינו שאין לנהוג כן לכתחילה, הא בדיעבד שפיר יש לסמוך על זה כמו שמסיים שם. ומובן היטב מה ששיכל אדה״ז את ידיו להביא דין זה—שבשו״ע הוא בס״ז—בסעיף א׳. 

וכ״ז אפילו אם עשה כן במזיד, דהרי לדעת רשב״ם מותר לעשות כן לכתחילה. וא״כ פשיטא דכש״כ שיש להתיר בדיעבד אם שכח בשוגג, כדעת הגמ״ר. וא״כ מאי למימרא. ומובן שפיר מה שהשמיט אדה״ז דברי הגמ״ר. 

וממשיך אדה״ז שם ״ויש מקילין עוד שאף אם אין חי סמוך לחשיכה מכל מקום אם מסיח דעתו ממנו עד למחר דינו כחי לגמרי ומותר… ואין לסמוך על סברא זו אלא בדיעבד…״ ע״כ. וכנ״ל, היתר ׳בדיעבד׳ הזה מוסב נמי על היתר הראשון. וכש״כ הוא, כדמוכח מלשון אדה״ז ״ויש מקילין עוד״ (ועד״ז דייק בשבת כהלכה שם). ואף על פי שלדעה זו מותר אפילו בשהי׳, ולדידן אין זכר בשום מקום בשו״ע או בשוע״ר לסמוך על דבריהם אפילו לענין דיעבד, י״ל דהכא מאחר שדעת הגמ״ר ג״כ להקל בדיעבד בהטמנה יהי׳ מאיזה טעם שיהי׳, ורמ״א הביא דברי הגמ״ר להלכה, א״כ יש לצרף דעת הגמ״ר לדעת השבה״ל והמרדכי להקל בדרבנן. אבל לענין שהי׳ גופא אין לסמוך על דברי המרדכי ושבה״ל לחוד בלי צירוף דברי הגמ״ר. ומה שלא הזכיר אדה״ז דעת הגמ״ר להדיא אינו סותר כלום לסברא זו כמובן. 

ולפי״ז אתיין כל דברי אדה״ז כמין חומר. יתירה מזו, לכאו׳ יש לומר לפי״ז דדעת אדה״ז כדעת התוס״ש, להתיר בדיעבד אפילו אם נתבשל כמאב״ד גרידא, וא״צ שיתבשל כ״צ, דהרי לפמש״כ אנן לא מהגמ״ר נקטינן רשותא, אלא בעיקר מרשב״ם ושבה״ל, והמה מתירים אפילו בנתבשל כמאב״ד. ולמעשה—בודאי שאפשר להקל, דהרי כמה פוסקים מתירים להדיא, ובדעת אדה״ז לכל הפחות אין הכרע, ובדרבנן אזלינן לקולא. ומה גם אם כנים אנחנו בפי׳ דברי אדה״ז. 

ונמצא פסקן של דברים בקיצור: 

א׳. עבר והטמין במזיד בדבר המוסיף הבל—אסור ליהנות ממנו לכו״ע. 

ב׳. שכח והטמין מאכל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כמאב״ד—אסור ליהנות ממנו לכו״ע. 

ג׳. שכח והטמין מאכל שהוא חי לגמרי—יש להתיר אפי׳ לדעת המג״א, אף שלא כ׳ זה בפירוש, אבל הרי גם בזה ״אינו עדיף משהי׳״. 

ד׳. שכח והטמין מאכל שנתבשל כמאב״ד—לדעת התו״ש ועו״פ שרי בדיעבד. ולענ״ד זה נכלל בדברי אדה״ז שיש להתיר בדיעבד ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. 

ה׳. שכח והטמין מאכל שנתבשל כ״צ—לדעת המג״א רק בכה״ג יש להקל לפי דעת הרמ״א ע״פ דברי הגמ״ר. וש״א חולקים עליו, ולפמש״כ כן הוא דעת אדה״ז להקל, ולמעשה—בדרבנן אזלינן לקולא. 

י. ועוד רגע אדבר, דמעתה יש להתבונן עוד האם קיימים כל אותם היתרים הנ״ל לדעת רמ״א, במי שעבר והטמין בשבת. והנראה בהשקפה ראשונה, דאם הטמנה מע״ש לשהי׳ מדמינן לה, הטמנה בשבת גופה יש לדמותה לדין חזרה. והשתא נשימה עינינו על כל א׳ מאופני ההיתר שכ׳ רמ״א לראות היעמדו גם בבעיין זו. 

הנה, לא מבעיא היתר רשב״ם דמתיר בחי לגמרי או מבושל כ״צ בהטמנה כמו בשהי׳, בודאי אינו שייך אם עבר והטמין בשבת, דבשבת לאו לשהי׳ מדמינן לה כנ״ל אלא לחזרה, ובחזרה אסור בכל ענין, אפי׳ מבושל כ״צ ומצטמק ורע לו (רק שבדיעבד לא אסרי׳ מצטמק ורע לו, וכדלקמן, אבל פשיטא שאין ללמוד היתר מדברי רשב״ם שלא דיבר כלל מענין חזרה וק״ל). וגם היתר מרדכי ושבה״ל דמסח דעתי׳ עד למחר אינו שייך, כי גם זה אינו היתר אלא בשהי׳ ולא בחזרה. וא״כ הטמנה בשבת גופא שלחזרה מדמינן לה גם כן אין היתר. כי קא מבעיא לי, בהיתר הגמ״ר בשכח והטמין, האם שייך גם בשכח והטמין בשבת. 

והנה, בנוגע לשכח והחזיר קייל״ן (סימן רנ״ג ס״א) שאם החזירו ישראל דינו כעבר ושהה ואין מותר אא״כ מצטמק ורע לו, ובמצטמק ויפה לו יש להתיר רק לאחרים אבל לא למי שהוחזר בשבילו (מג״א ס״ק י״ד ע״פ הגהות אשר״י, וכ״פ אדה״ז סכ״ד). ואם החזירו עכו״ם מותר אפילו לו אפילו במצטמק ויפה לו, כיון שלא נהנה כ״כ מהאיסור (עי׳ מג״א ס״ק י״ג בדעה ראשונה בס״א, ולדידן דקייל״ן כדעה ב׳ שם, לא מהני מה שהחזיר עכו״ם דינו כשכח ושהה, דהא אנן אסרינן אפי׳ בשכח ושהה, מיהו עי׳ מג״א ס״ק ל״ז ושוע״ר סכ״ד), ועי׳ בכל המקומות שציינתי לכל הפרטים בדיני חזרה. 

וא״כ לפי״ז דאנן קייל״ן לאסור בחזרה ע״י אפי׳ בדיעבד בכל ענין, לכאו׳ הה״נ בהטמין בשבת אפי׳ בשוגג אסור אפי׳ בדיעבד בכל ענין. וכ״כ בפנינת השבת פמ״ו ס״ד ובמקור הפנינים שם ה׳. (וקריצותיו ורמיזותיו של השבת כהלכה בפי״א סל״ג לא זכיתי להבין בקוצר שכלי, אבל כפי הנראה ג״כ נתכוין לומר כדברי הפניה״ש.)

אבל לא זכיתי לפענ״ד להבין דבר, דהרי אנן קייל״ן גם בשהי׳ לאסור בדיעבד אפי׳ בשוגג, ומ״מ בהטמנה מע״ש שרינן בדיעבד כנ״ל באריכות. וא״כ הה״נ בהטמנה בשבת יש להתיר בדיעבד אם שכח והטמין (כל שהי׳ מבושל כל צרכו) אפי׳ הי׳ מצטמק ויפה לו ונתוסף בחמימותו. 

ולא מבעי׳ באופן שיש דעות בראשונים שמותר לכתחילה, וכגון שהי׳ מגולה למעלה, בודאי אין לאסור בדיעבד, אבל לכאו׳ יש לומר אפי׳ לפי דעות בראשונים שאינו נקרא דבר המוסיף הבל אלא דבר המעמיד הבל, וכגון טמון ע״ג כירה ומפסיק אוירא שיש דעות שזה נקרא דבר המעמיד הבל ומותר לכתחילה מע״ש, א״כ אף דבשבת עצמה ודאי אסור לעשות כן לכו״ע איסור גמור, דהא אסור להטמין בשבת אפילו בדבר המעמיד הבל, מ״מ אין לאסור התבשיל בדיעבד, דהא טמן בדבר המעמיד הבל אינו אסור בדיעבד לכו״ע אפילו בשבת. ואף שנתוסף בחומו, מ״מ אינו נקרא הטמנה בדבר המוסיף אלא מוליד חום בדרך הטמנה, עי׳ במהדו״ב ד״ה והנכון, ודינו כדבר המעמיד. ועי׳ בשוע״ר סימן רנ״ג קו״א ט׳ וסימן רנ״ד קו״א ב׳ ויתברר לך מש״כ בהיתר זה. 

אבל יתירה מזו, לכאו׳ י״ל שאפילו אם הטמין בשבת בדבר המוסיף הבל באופן האסור לכו״ע, ואף נצטמק ויפה לו ונתוסף בחמימותו, אלא שהי׳ שוגג, אין לאסור בדיעבד ע״פ דברי הגמ״ר שאין לאסור בדיעבד הטמנה בשוגג. 

מיהו באמת זה אינו, ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בלי יסוד ברור להקל. כי אם באנו לסמוך על הגמ״ר, הנה הילך לשון הגמ״ר לקמן שם פ״ג (בפסקא ד״ה ובכרמלית, חלקו הובא בב״י סו״ס רנ״ג) ״כל היכא דעבר אדרבנן בין בהשהה בין בחזרה בין בהטמנה אסור לאוכלו אי לאו דאיתמר בהדיא דשרי… אבל כל היכא דלא איתמר בהדיא לא איסור ולא היתר נראה דאסור אפילו דיעבד, ולא מיבעיא במזיד אלא אפילו בשוגג״ עכ״ל (ודברים אלו לכאו׳ סותרים לדבריו בריש פרקא שם שהטמנה בשוגג מותר. אך לדעת הט״ז א״ש. אבל לדעת רמ״א צע״ג. וביותר צע״ג מדבריו בד״מ ריש סימן רנ״ז וז״ל ״ובהגהות מרדכי דף קעט ע״ב אם עבר והטמין אסור ובעמוד ד׳ דף קעח אם שכח שוגג והטמין בדבר המוסיף הבל שרי לאכול״ עכ״ל, ומשמע שכוונתו ליישב הסתירה ע״י חילוק בין שוגג למזיד. אמנם הרי מפורש בדברי הגמ״ר שהעתקנו למעלה שאפילו בשוגג אסור. וצע״ג. ואולי [גם] מטעם זה הוא דהשמיט אדה״ז היתר זה). 

ומה שכ׳ הגמ״ר להתיר בשכח והטמין אפי׳ בדבר המוסיף הבל, אין כל הכרח בלשונו (וגם לא בלשון רמ״א ריש סימן רנ״ז) דמיירי גם בשבת, ושפיר יש לפרש דלא התיר אלא מערב שבת, והבו דלא לוסיף עלה. 

ודאתאן להכי, יש לומר ביאור נוסף במה שהשמיט אדה״ז הך התירא דהגמ״ר, אע״ג דבלא״ה יש להקל אם עבר והטמין מערב שבת כמש״כ למעלה באריכות, מ״מ טובא קמ״ל בהשמטת דברי הגמ״ר, דאילו מדברי הגמ״ר באנו להתיר הטמנה מע״ש בשוגג, הי׳ אפשר לומר דהה״נ דיש להתיר הטמנה אף בשבת, כמו שצדדנו למעלה. אבל באמת זה אינו, ומה שאנו מקילין במערב שבת לאו מדברי הגמ״ר אתינן עלה אלא מטעמים אחרים שאינם שייכים בשבת גופא. ובמילא שבשבת גופא אסור בכל ענין. 

והמורם מכל האמור, דאין להקל כלל בהטמין בשבת בדבר המוסיף הבל, אא״כ עמד בחמימותו ונצטמק ורע לו. ועצ״ע אם יש להתיר לאחרים במצטמק ויפה לו דומיא דחזרה. דהנה טעם שמתירים הגהת אשר״י בכה״ג בחזרה הוא דכבר הי׳ מבושל כ״צ ולא נהנה כל כך מאיסור חזרה, דהוא ציור של בישול, והרי לא נתבשל, והצטמקות גרידא לא חשיב הנאה כלפי חזרה לפי דעת הגמ״ר. אבל בנוגע לאיסור הטמנה שעיקר האיסור הוא לחמם, הרי כל שנתחמם נהנה מהאיסור אף שכבר הי׳ מבושל כל צרכו. ודוק היטב. 

וגם במוליד חום דרך הטמנה, אע״פ שלענין הטמנה במקצת דינו כאינו מוסיף הבל, מ״מ לענין איסור הנאה דיעבד ג״כ אסור כל שנתחמם, וזה דין דסימן רנ״ג ס״ה פנאדי״ש וכו׳ עיי״ש, ודוק.