עניני נרות שבת קודש

הנה בעניני נרות שבת קודש כבר האריכו גדולי ומאורי הדורות וכמעט שלא הניחו מקום להתגדר, ומ״מ אין בית המדרש בלא חידוש, וחלקי אמרה נפשי אמרתי אשיחה וירווח לי, ויהיו לרצון אמרי פי. 

ענף א׳

האם אפשר להדליק ולברך על נר חשמלי

הנה קודם כל צריכים אנו לדבר ולהרחיב הביאור קצת בנדון הדלקת נש״ק בנרות חשמליים, כי כאשר נראה בימינו כל הבירורים דלהלן תלויים בזה שבמציאות זמננו כמעט בכל מקרה יש בכל אופן אור מנר חשמלי, ועפ״ז משתנה הדין בכמה וכמה מקומות ממה שהי׳ בדורות הקודמים בזמן רבותינו הראשונים והאחרונים, וכאשר אבאר. 

גרסינן במס׳ שבת (כג ע״ב) ״אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו״, עכ״ל הגמרא. ופירש״י ז״ל: ״והכי אמרינן לקמן ותזנח משלום נפשי, זו הדלקת נר בשבת, שבני אדם מצטערים לישב בחושך״. וכן פירש״י לקמן שם (כה ע״ב ד״ה הדלקת נר בשבת) ש״במקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה״. ובמרדכי אות רצד כ׳ עד״ז בשם מהר״ם, ד״הדלקת נר בשבת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן״. 

מיהו בתוספות שם הוסיפו בזה עוד פרט וז״ל ״דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג״, וגם בהגהת הב״ח על רש״י הנ״ל הגיה ״ואוכל באפילה״ במקום ״והולך באפילה״, דהיינו שבנוסף לענין שלום בית שלא יכשלו בעץ או באבן, שזה שייך בכל מקום שהולך שם, יש עוד ענין שיסעוד סעודת שבת אצל הנר משום עונג שבת. ועד״ז כ׳ הר״ן שם ״שאין סעודה חשובה אלא במקום אור״. והרמב״ם (ריש פ״ה מהלכות שבת) כ׳ ״ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפלו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל ענג שבת״, ואולי סב״ל ששלום בית ועונג שבת הכל אחד הוא, וכן יש ללמוד בדעת הר״ן דלעיל, וצ״ע, אבל עכ״פ איך שיהי׳ דעת הרמב״ם והר״ן, באחרונים מבואר שלמעשה נקטינן דתרווייהו איתנהו בי׳, שלום בית ועונג שבת (עי׳ המבואר באר היטב בלשונו הזהב של אדה״ז בשו״ע שלו ריש סימן רס״ג) ושעיקר המצוה הוא בנרות שאוכלים לידם ועליהם מברכים (ובהם תלוי׳ קבלת שבת לדעת בה״ג), אבל עכ״פ צריך שיהי׳ אור בכל מקום שמשתמש בו בשבת משום שלום בית (וברמב״ם שם פ״ל ה״ה כ׳ ״ויהיה נר דלוק ושלחן ערוך לאכל ומטה מצעת שכל אלו לכבוד שבת הן״, ואכמ״ל). 

והנה בין לטעם שלום בית ובין לטעם עונג שבת, פשוט שמהני אור חשמלי, דהעיקר הוא רק שיהי׳ אור לעונג ושלא יכשל, וכל שיש אור יהי׳ איך שיהי׳ סגי בזה. וכן מבואר ממש״כ הגרא״ח נאה בבדה״ש ס״ק א׳ וז״ל ״ופשוט שאם הדליק בחדר אחד ומגיע אורו לחדר השני דסגי בהכי״, והיינו כדאמרן, דהעיקר רק שיהי׳ אור. וכעי״ז כתב בשו״ת דברי יציב או״ח סוף סימן ק״כ. 

אבל עם כל זה, פשוט שאי אפשר לברך על הדלקת נר חשמלי, דחז״ל הרי תיקנו להדליק נר, לא נורה חשמלית, ואיך יברך על זה ״וצונו להדליק נר של שבת קודש״ על ״הדלקת״ נורה חשמלית, שבאמת אין זה הדלקה כלל רק בשם המושאל, ועל מה יחול הברכה. ולענ״ד אין שום ספק בדבר שאין זה נקרא הדלקת נר, אבל לו יהיבנא שיש עכ״פ מקום להסתפק בזה, מ״מ ספק ברכות להקל, וא״א בשום אופן להכנס לחשש הזכרת שם שמים לבטלה על פי סברות ואומדנות. ואע״פ שכבר הוכחנו שאור חשמלי סגי כדי לצאת ידי טעמי תקנת חז״ל של עונג ושלא יכשל, מ״מ עדיין א״א לברך על זה, והוי ככל מצות עשה שלא קיימה מחמת סיבה צדדית ונמצאת מקויימת מאילי׳ שאינו מברך עלי׳, וכמו המבער חמצו קודם ל׳ יום שאינו מברך על ביעור חמץ לדעת רמ״א באו״ח סימן תל״ו (ועי׳ שוע״ר בקו״א סימן תל״ב), ופשוט שכשמגיע זמן ביעור חמץ ונמצא שחמצו כבר מבוער אי אפשר יהי׳ לברך אז, ומי שנולד מהול שגם המחמירים להצריך הטפת דם ברית אינו אלא משום שחיישינן לערלה כבושה (עי׳ שבת קלה ע״א ושו״ע ונו״כ יו״ד סימן רס״ג ס״ד), ואילולי כן לא הי׳ צריך כלום, אבל מ״מ אי אפשר לומר שקיים מצות מילה ושיהי׳ אפשר לברך עלי׳, הגם שבפועל אינו ערל (שוב מצאתי שכעי״ז כ׳ בשו״ת דברי יציב או״ח סימן ק״כ, ודברינו עולים בקנה אחד, וברוך שכוונתי, ועיי״ש מש״כ עוד מכיסוי הדם, והוא ג״כ סייעתא לדברינו לעיל). וה״ה ממש בנדו״ד, מי ששורר בביתו אור החשמל, הגם שרוח חכמים נוחה הימנו שאינו יושב בחושך ומתענג בשב״ק, מ״מ תקנת חז״ל דרמיא אקרקפתא דגברא להדליק נר של שבת קודש עדיין לא קיים. ותדע שחיוב זה אקרקפתא דגברא רמיא, שהרי אכסנאי חייב להשתתף בפריטי אא״כ מדליקין עליו בתוך ביתו שאז יוצא בהדלקתם אע״פ שאינו נהנה כלום מאותו אור, אלא ודאי חיוב גברא הוא. וכן מדוייק לשון רבנו בס״ו, ״צריך הוא לקיים מצות הדלקת נר שבת״.

ואם כן, כשאינו מדליק שום נר, אע״פ שמדליק אור החשמל, ומודים אנחנו שבאור חשמל שוב יצא מכלל הנכשלים בעצים ואבנים ומצטערים בחושך ואפילה, מ״מ אי אפשר לומר שיברך על זה להדליק נר של שב״ק. הגע עצמך מי שדר במדינות הצפוניות מאד ששם שורר אור השמש עשרים וארבע שעות ביממה בימות הקיץ, ואין שם שום חשש של עונג שבת או כשלון עץ ואבן, היעלה על הדעת שיברך להדליק נר של שב״ק על אור השמש, דהרי עיקר המצוה הוא ההנאה לאור וכמבואר בשוע״ר בקו״א ס״ק ג, ומפנ״ז יכולה לברך בדיעבד אפילו על נר שהדליקו גוי ע״י פריסת ידים, והכי נמי נימא שע״י פריסת ידים תברך על אור השמש. אתמהה. אלא ודאי החילוק פשוט, דגוי מדליק עכ״פ נר, ורק מפני שאין הדלקת הנר גמר המצוה יכולה לברך אח״כ על הנאת האור שהוא המשך המצוה של הדלקת נרות, עיי״ש בקו״א דבריו הנפלאים של אדה״ז בביאור יסוד זה, ואפילו שם צידד רבנו בקו״א שיברך ״על הדלקת הנר״, דהרי אי אפשר לומר להדליק נר בשעה שאינו מדליק רק הגוי מדליק ואין שליחות לעכו״ם (וכמו שהקשה הגהת רעק״א בסימן רס״ג), כל שכן כשאין נדלק שום נר שאי אפשר לברך על אור השמש. והוא הדין והוא הטעם בנורה חשמלית, שודאי אינה נקראת נר. 

ומש״כ בשו״ת בית יצחק (יו״ד סימן ק״כ), ואחריו נגררו כו״כ אחרונים להתיר לברך על נורה חשמלית, ש״כל מאור הדבוק בשמן או בפתילה מיקרי נר, וכאן ג״כ המאור דבוק בהכלי״ עכ״ל, הנה אנכי עפר ואפר רק אדברה אך הפעם שלא זכיתי להבין איך אפשר להוציא מן הפה ברכה בשם ומלכות על סמך סברא חיצונית כזו שלא הביא לו שום סמך ועזר מן התלמוד או הפוסקים. ואם כבר באנו לסמוך על סברות, בא וראה שכו״כ אחרונים כתבו סברות לחלק בין נר לחשמל, עי׳ שו״ת דברי יציב (ח״א או״ח סימן קי״ט), שו״ת שרגא המאיר (ח״ה סימן י״א אות ג), שו״ת באר משה (ח״ו קונט׳ עלעקטריק סימן נ״ח), שו״ת תשובות והנהגות (ח״ב סימן קנ״ו), ועוד. וא״כ כנ״ל, לו יהא רק ספק אם נורה חשמלית הוא בכלל נר, עדיין אי אפשר לברך על הדלקתו. 

ובנוסף על כל הנ״ל, והגם שאין לנו עסק בנסתרות, מ״מ הרי ידוע שבכל תקנות חז״ל יש דברים בגו, ובודאי לא לחנם הוא שתקנו דוקא להדליק נר ממש אפילו אם לפי הטעמים הידועים לנו (עונג שבת ושלא יכשל) כך לי נר וכך לי נורה חשמלית, מ״מ אולי היו להם עוד טעמים שאינם ידועים לנו, ואיך ניקום ונאמר לברך על נורה חשמלית. 

זאת ועוד, הרי הטעם שנשים מצוות על מצוה זו ביותר הוא משום תיקון כיבוי נרו ש״ע, ונר הוי נשמת אדם (עי׳ מחצית השקל על מג״א ס״ק ז) וזה ודאי לא שייך בנר חשמלי (וב׳ טעמים אלו האחרונים כתבתי רק לרווחא דמלתא, ודוק. ואגב, לא ראיתי שהמתירים יביאו ראי׳ מפרקי דר״א (פ״כ, הובא בטור ריש סימן רצ״ו) ״ואם אין לו אש, פושט ידו לאור הכוכבים שהן של אש, ויסתכל בצפרניו שהן לבנות מן הגוף, ואומר: ׳בורא מאורי האש׳״. הרי שאפשר לברך בורא מאורי האש אף שאינו אש ממש. ויש לדחות. ועכ״פ מידי ספיקא לא נפקא כנ״ל.) 

העולה מזה, שאין בשום אופן לברך על הדלקת נר חשמלי בשבת. (וכש״כ בחנוכה. אבל בנוגע לבדיקת חמץ חזינן —בניגוד מוחלט להדלקת נש״ק—דחז״ל לא הקפידו כלל על נר דוקא, דהרי אכסדרה לאורה נבדקת, וכן חדר שיש לו חלון כנגד החלון וכו׳ עי׳ בזה או״ח סימן תל״ג כל הפרטים, וא״כ פשיטא שהבודק לאור החשמל יכול וצריך לברך.) מיהו לפי״ז לכאורה לא מצאנו ידינו ורגלינו בהדלקת שום נש״ק בזמנינו ששורר אור החשמל בכל מקום. דהרי על החשמל עצמו א״א לברך, ולברך על נרות ממש הוא לכאורה כשרגא בטיהרא, ומאי אהניא. 

אבל באמת זה אינו, וכבר העירו כו״כ מדברי רבותינו גדולי הפוסקים שכל שאוכל במקום נרות שייך שפיר תוספת אורה ושמחה אפילו אם הוא באופן של שרגא בטיהרא ושפיר אפשר לברך על הדלקת נרות אלו, והראי׳ מדין ב׳ וג׳ בעלי בתים לדעת הרמ״א בס״ח שכל א׳ יכול לברך, וכן ממש״כ המג״א סקט״ז שאם אוכל אצל הנרות לא הוי ברכה לבטלה אף שאינם דולקים עד הלילה, ורק למצוה הוא שצריך שידלקו עד הלילה, עיי״ש. 

ועכ״פ מבואר מכל זה, דבזמנינו אי אפשר לברך על הדלקת נרות, זולת בנרות שאוכל אצלם. ״ובשאר חדרים שפיר סומך על אור האלקטר״י כיון שעיקר חובת הדלקה רק שיהא אור בבית והא איכה, ומה שמחוייב במעשה הדלקה הוי רק מחמת כבוד וסגי במה שמדליק על השלחן ודו״ק״ (לשון שו״ת דברי יציב ח״א או״ סימן ק״כ). ועתה הבוא נבוא לדון עפ״ז בכמה מקרים השכיחים בימינו. 

ענף ב׳

 המתארחת בבית מלון או דירה שכורה ואוכלת במקום אחר, וכן המאושפזת בבית רפואה, היכן תדליק הנרות

הנה בשו״ע ונו״כ סימן רס״ג מצאנו כמה חלוקות, ונבארם אחד אחד: 

א) ב׳ או ג׳ בעלי בתים אוכלים במקום אחד: הנה בציור זה נחלקו הפוסקים, יש אומרים שכיון שהדליק אחד הבע״ב, שוב אין הבע״ב הנשארים יכולים להדליק ולברך, לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון. וכן פסק המחבר בס״ח. ויש מיישבין המנהג, שכל מה שנתוספה אורה בבית, יש בה שלום בית ושמחה יתרה להנאת אורה בכל זוית. וכן פסק הרמ״א שם, והכי נקטינן. 

ב) אכסנאי שאינו סמוך על שולחן הבע״ב: אם מדליקין בביתו (משלו—עי׳ שוע״ר ס״ט), הוא נפטר בהדלקתם, וגם במקום שהוא שם אינו צריך להדליק דהרי הבע״ב מדליק שם.

אבל אם יש לו חדר מיוחד לעצמו שאין הבעה״ב מדליק שם, חייב הוא להדליק שם ולברך, דהדלקת נר בשבת חובה הוא שלא יכשל בעץ ובאבן. ולפי״ז בזמנינו שיש אור החשמל, אינו יכול להדליק בברכה אא״כ אוכל שם בחדרו המיוחד לו, דכבר ביארנו למעלה שבזמנינו אי אפשר לברך על הדלקת נרות אלא במקום האכילה, אבל בחדר המיוחד רק לשינה או לשאר תשמישים, אינו יכול להדליק, אא״כ באמת צריך שם לאור הנר לבל יכשל בעץ ובאבן, וזה אינו שכיח כלל. 

ג) אכסנאי שאינו סמוך על שולחן בעל הבית, ואין לו חדר מיוחד, ואין מדליקין עליו בתוך ביתו: צריך להשתתף בפריטי עם הבעה״ב. ואין זה שכיח כלל בימינו.

ד) אכסנאי שהוא סמוך על שולחן הבע״ב, ובכלל זה מי שדר או אפילו מתארח בשבת אצל אביו או חמיו: הרי הוא כא׳ מבני ביתו, ונפטר בהדלקת הבעל הבית. ומ״מ, כבר בדורות הקודמים נתעוררו גדולים שגם בכגון זה נהגו לברך, וכמו שהזכיר מנהג זה בפשיטות בערוך השלחן ס״ז, ובתהלה לדוד הניח זה בצ״ע, ובאמת קשה להלום מנהג זה עם גדרי הדין שנתבארו לעיל (ואין זה ענין לתקנת כ״ק אדמו״ר שגם בנות בגיל צעיר ידליקו, שזהו מטעם חינוך, וכמבואר היטב באגרותיו ושיחותיו בענין, נדפסו בס׳ שולחן מנחם על אתר עיי״ש ואכמ״ל בזה, דאילו אנחנו מדברים על בנים ובנות גדולים שמדליקים בבית הוריהם, ואין זה ענין לחינוך, כמובן וגם פשוט).

והנה בשוע״ר בקו״א ס״ק ה׳ האריך להוכיח שיש על מי לסמוך לברך בשאר חדרי הבית בשליחותא דבעה״ב ומדין ערבות, אף שאין החדר מיוחד לה והבעה״ב כבר יצא ידי חובתו במה שמדליק במקום האכילה, עיי״ש דברים נפלאים. אבל אין זה מעלה ארוכה למנהג הנפוץ כיום שכל אחת מדלקת במקום האכילה בחדר אחד. וגם מעיקר הדין, בימינו שיש אור החשמל בכ״מ, אי אפשר להדליק בברכה באשר חדרים. 

והנה ראה ראינו בכמה מקומות שמיישבים מנהג זה ע״פ המבואר למעלה בענין ב׳ וג׳ בעלי בתים, שמברכים על תוספת אורה. אבל המעיין היטב יווכח לדעת שבאמת זה אינו, ולא אמרינן סברת תוספת אורה רק בב׳ וג׳ בעלי בתים דכולם מחוייבים מעיקר הדין והי מינייהו מפקת, אבל בסמוכה על שולחן הבעה״ב שפטורה מעיקר הדין, אין די בסברת תוספת אורה כדי לחדש חיוב ברכה. וכן מוכח מכל הלחץ והדחק שנדחק אדה״ז בקו״א הנ״ל ליישב המנהג, ולא נקט בפשיטות טעם תוספת אורה. ושוב מצאתי כדברינו אלה להדיא בתהלה לדוד ס״ק ז׳, וע״ע בדה״ש ס״ק כ״ד. 

אמנם מצאנו כמה דרכים להליץ בעד המנהג, ובעיקר עפ״ד האשל אברהם (ס״ח), שכיון שמצוה זו מוחזקת מהאמהות וקבעו הנשים על עצמם חובה, שייך לומר וצונו גם היכא שפטורה מעיקר הדין, עיי״ש שהתיר מטעם זה לברך אפילו ב׳ נשים במנורה אחת. ובס׳ ׳נרות שבת כהלכה׳ למו״ר הרה״ג מהר״ג אבערלאנדער שליט״א מצאתי עוד טעמים ליישב המנהג, עיי״ש בפ״ו הע׳ 18 שהביא דברי הא״א הנ״ל, ודברים דומים לזה מס׳ שלחן שלמה, ועוד כ׳ שם ע״פ שו״ת שם ארי׳ שאם מכוון לסלק עצמו מהדלקת הבעל הבית, אינו נפטר בהדלקתו ויכול לברך על הדלקתו עצמו, עיי״ש. ויהי׳ איך שיהי׳, הוכחנו לדעת שזה מנהג ישן נושן ולא מיחו בו רבנן קשישאי הגם שנתחבטו ליישבו, והנח להם לישראל אם אין נביאים הם וכו׳. וע״ע קונטרס נרות שבת קודש (להרדש״ב לוין, ע׳ 26). 

והנה ידוע בי מדרשא ובבתי ההוראה שמדי שבוע בשבוע נשאלת השאלה דלהלן: אשה (עם בני משפחתה) המתארחת בבית מלון או בדירה שכורה, שלסעודת שבת הולכת לאכול במקום אחר, כגון לבית חבירתה, או באולם שמחות וכיו״ב, היכן תדליק נש״ק. ובאמת השאלה יותר שכיחה בבנות פנויות הדרות בפנימי׳ או בדירה משותפת עם כמה בנות אחרות (ודרך אגב, בתוך דירתם יש להם דין ב׳ וג׳ בעלי בתים הן לענין נש״ק והן לענין נר חנוכה, ובנ״ח חמיר טפי דכל בעה״ב חייב להדליק מעיקר הדין, וכמדומה לי שרבות בנות אין יודעות מזה ואכמ״ל), שלסעודות שבת הולכות וסועדות מחוץ לביתם, היכן ידליקו נרות שבת קודש. וכן מצוי׳ שאלה זו בזוגים צעירות שתמיד אוכלים בבית הוריהם. 

והנה ע״פ המבואר למעלה, אם ידליקו בביתן ולא יאכלו שם, בודאי אין זה נכון, שהרי בימינו אין מדלקין שלא יכשלו בעץ ובאבן כי בלא״ה יש אור החשמל, אלא מדליקים רק מטעם עונג שבת, וזה שייך רק במקום אכילה. ואם כן הי׳ נראה לכאורה שעדיף שתלך לפני השבת למקום האכילה ותדליק שם. אבל כידוע שלמעשה הרבה פעמים לא יתכן הדבר, בפרט האשה וילדי׳ וטרידא טובא, והוא חומרא דאתי לידי קולא ועכ״פ לידי לחץ גדול ביותר, וכל עצמו של נש״ק אינו אלא לעשות שלום בית. ועוד יש לגמגם קצת בעיקר הדבר, דהרי במקום האכילה אם יש שם בעלת הבית המדלקת כבר, כל עצמה של האורחת אינה מדלקת אלא מצד המנהג שנדחקנו הרבה ליישבה, אבל במקום האכסניא שם צריכה להדליק מעיקר הדין (אלא שאור החשמל פוטרתה), וא״כ עדיף לשית עצות בנפשנו איך לקיים המצוה מעיקר הדין. 

אמנם באמת אין כל חדש תחת השמש, וכבר עלתה שאלה זו על שלחן רבנן, והציעו בזה כמה עצות: א) שת(כבה ושוב ת)דליק נרות החשמל המצטרכות לה בבית בשביל שבת שלא יכשלו, ותומ״י תדליק נרות שבת קודש ותברך (שו״ת באר משה ח״ח סימן ס״ח, שו״ת אז נדברו ח״ח ס״ב, ועוד). ב) שתדליק נרות ארוכות שידלקו עד הלילה כשחוזרין לבית, ויאכלו אצל הנרות פרות או לעקעך וישתו טיי וכו׳ (שו״ת באר משה שם, ועוד). ג) שלא יהי׳ דולק נר חשמל בשעה שמדליקה, ויהנו באמת מהנרות שלא יכשלו בעץ ובאבן. ויכולים לכוון שעון להדליק האור מאוחר יותר בלילה (שו״ת באר משה ח״ח סימן ס״ב, ועוד). ולענ״ד הדרך הראשון מובחר ביותר מכמה טעמים, אבל כמובן איזה דרך שיעשו מאלו הג׳ דרכים שפיר דמי.

וע״פ כל הנ״ל נוכל לברר הדין בעוד דבר מצוי, שמתארחות כמה משפחות במלון לשבת לכבוד איזה שמחה וכדו׳, שמצד אחד קיל טפי, שהרי בכגון דא יש להם דין ״ב׳ וג׳ בעלי בתים״ ויכולים לברך על תוספת אורה לדידן (אא״כ נמצא שם בעל המלון, שאז לכאורה חזר דינם כאורחים, וצ״ע), אך עכ״ז צריך ליזהר לברך אך ורק בחדר האוכל, ולא באיזה חדר צדדי שאם יברכו שם יהי׳ ברכתם לבטלה. וגם אפשר לברך בחדרם הפרטי ע״י אחת מעצות הנ״ל (ואף שבדרך כלל רוצים שלא יהי׳ אור החשמל דלוק בחדר כדי שיוכלו לישון, מ״מ רוב הפעמים יש חדר בית הכסא בתוך חדר הפרטי, ושם רוצים שידלק האור, ופשוט שאור בבית הכסא הוא בכלל שלום בית ושפיר דמי לכוון עליו לברכה, ועוד דבדרך כלל פותחים דלת הבית הכסא ומשתמשים לאורו בחדר השני, וגם זה שפיר דמי וכמובא לעיל פרק א׳ מבדה״ש ס״ק א׳).

עוד דבר מצוי הוא ביולדת שמאושפזת בבית חולים לשבת, הנה ע״פ המבואר למעלה אי אפשר לה להדליק הנרות באיזה חדר צדדי, וגם לא בחדר ה״ביקור חולים״ אא״כ אוכלת שם, ובחדרה הפרטי אף אם אוכלת שם בדרך כלל אסור להדליק שם אש מטעם הנהלת הביה״ח. ובכגון דא ההוראה פשוטה שתדליק נר חשמלי (או אור החשמלי בחדר, ואם אינה רוצה שיהי׳ דלוק אור החשמלי בחדר יכולה להדליק האור בבית הכסא, וכנ״ל. ולכאורה כאן עדיף להדליק האור בבית הכסא בכל אופן, שהאור בחדר הרי האחיות ושאר פועלי הבית חולים מדליקים ומכבים אותו כל פעם שנכנסים כרצונם), אבל לא תברך עלי׳ כנ״ל פ״א, או שתברך בלא שו״מ. 

ואגב אעיר שיש עוד עצה כמבואר בפת״ש (יו״ד סימן שכ״ח ס״ק א בשם שו״ת פרי תבואה) לומר דרך תפלה פסוקים של ויברך דוד בא״י אלקי ישראל כו׳ לך ה׳ הממלכה דאית ביה שם ומלכות ולסיים אח״כ ברוך אשר צונו להדליק נר של שבת קדש. אלא דלכאורה יש להרהר אחר זה לפי המבואר בארוכה בשוע״ר סימן רי״ד ס״ב שכוונת חז״ל הי׳ ש״מלכות״ יהי׳ מוסב על תיבת ברוך שבתחלת הברכה כלומר ברוך מלך העולם עיי״ש, וא״כ צריך עיון מה יועיל באמרו פסוקים הנ״ל דהרי אף שיש בהם זכר ״מלכות״, אין ״הממלכה״ מוסב על ״ברוך״, ואינו מועיל כלום כלפי תקנות חז״ל בברכות. אך מ״מ אם אינו מועיל אינו מזיק, וצ״ע. 

ענף ג׳

המתארחת בבית הורי׳ וסמוכה על שולחנם ששכחה להדליק, האם חייבת בקנס

ועתה הבה נראה מה נעשה לאחותינו אם בשבת שהיתה סמוכה על שולחן אבי׳ וכיו״ב שכחה להדליק נרות, דהא דמבואר ברמ״א ס״א שאשה ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימי׳ שלשה נרות, יש לחקור האם הוא הדין בהיתה סמוכה על שולחן בעה״ב אחר, או דלמא יש לחלק, וכאשר נבאר.

הנה מקור ד״ז של הרמ״א הנ״ל הוא במהרי״ל (הלכות שבת ס״א), וז״ל שם: ״שתהא זהירה כל ימי׳ להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה—בשיעורים—עד עתה. ומתי שאירע תעניתה ותתודה אז תתודה ג״כ על עבירה זו, ואם רצונה להרבות תענית על ככה ולסגף עצמה להתכפר לה, תבא עלי׳ ברכה״. 

והרמ״א בד״מ העתיק דברים אלו בקיצור וכתב על זה ״וכל אלו הם חומרות רחוקות ואדרבה נראה דכל המוסיף גורע וכו׳ אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי״ל וכו׳״ עכ״ל עיי״ש, מבואר מזה דהא דמחמרינן בזה בפועל הוא לא משום דקייל״ן כדעת מהרי״ל, אלא הנשים הם דהחמירו על עצמן (וליכא כאן הא דמצינו אצל בנות ישראל החמירו על עצמן בטיפת דם כחרדל ש״חומרא זו הוכשרה בעיני חכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה וכו׳—לשון אדה״ז בהקדמתו להלכות נדה, דבנדו״ד חומרא זו אין לה שרש ועיקר בתלמוד, וק״ל). ועפ״ז מובן מה שכ׳ הערוה״ש סי״א שמנהג זה הוא ״כדי שתקנוס את עצמה למען תהא זהירה״, דלכאורה אינו מובן, הלא במהרי״ל מבואר שטעם הוספת נר הוא משום כפרה, לא משום קנס שתהא זהירה, אבל לפמש״כ לעיל ניחא, דנהי דדעת מהרי״ל הוא שצריך להוסיף נר לכפרה, אבל אנן לא קייל״ן כמהרי״ל, אלא כמנהג הנשים, והם נהגו להחמיר על עצמן מטעם קנס כדי שתהא זהירה. ותדע שלא קייל״ן כמהרי״ל, דהרי מנהג הנשים להוסיף נר אינו תואם כלל דברי מהרי״ל שכ׳ להוסיף בשיעורים על כל נר של מצוה, ואצ״ל שמה שכ׳ להתענות ולהתוודות לא נתקבל כלל אצל הנשים, דלא נתקבל אצלם כל הענין של כפרה, אבל נהגו כן מטעם קנס.

והנה כדברי הערוה״ש הנ״ל כן כתב הב״ח, אלא שלשונו צ״ע שנראה שלמד כן בדעת מהרי״ל עצמו, ומסתמא לא היו דברי מהרי״ל במקורם למראה עיני הב״ח אלא רק העתקת דבריו בקיצור בדרכי משה, ואיך שיהי׳, לדינא דברי הב״ח עולים בקנה אחד עם דברינו. וכן העתיק לשון הב״ח במג״א ס״ק א׳ וז״ל ״כי הדבר משום היכרא שתהיה זהירה מכאן ולהבא״, ועיי״ש במחצית השקל להדיא שלמד בכוונת המג״א שבא לשלול ההו״א שטעם המנהג הוא משום כפרה, דאינו כן, אלא הוא מטעם קנס, ושמפנ״ז אם נאנסה אינה צריכה להוסיף נר כהמשך דברי המג״א גם. וכן כ׳ אדה״ז בשו״ע שלו ס״א וז״ל ״אשה ששכחה פעם אחת להדליק נוהגין שמדלקת כל ימי׳ ג׳ וכו׳ כדי שיהי׳ לה היכר וזכרון שתהא זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת ולא תבא לידי שכחה״. וכן כתב במשנ״ב ס״ק ז׳ וז״ל ״והכל משום קנס כדי שתהא זהירה״, ועיי״ש בביה״ל ד״ה ששכחה במה שנחלק על הפמ״ג וז״ל ״דכל זה הוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה.״ 

והשתא נחזי אנן, לפי מה שהארכנו למעלה פ״ב לבאר שבת האוכלת אצל אמה וסמוכה על שולחנה, וכן כל כיו״ב, פטורה לגמרי מעיקר הדין להדליק נש״ק, ומאד נתחבטו הפוסקים ליישב המנהג להדליק בכגון דא, הנה מכל זה מובן דבודאי אי אפשר למקנסה בדבר שהיא פטורה ממנו מעיקר הדין.

מיהו באג״מ (יו״ד ח״ג סימן י״ד אות ו׳) כ׳ וז״ל: ״באשה שהיתה בשעת הדלקת נרות בבית אמה ושכחה להדליק שם יפה אמר כתר״ה שצריכה להוסיף נר לפי המנהג״. ונראה שכוונתו ב״לפי המנהג״ הוא לפי המנהג שנהגו להדליק אפילו בבית אמה וקיבלו דבר זה על עצמם חובה, במילא אם שכחה להדליק חל עלי׳ הקנס שנהגו לקנות עצמן. אבל לפענ״ד אין זה מוכרח, חדא דבאמת רוב הנשים ידוע שאין להם שום מושג שיש איזה חשש או דיון הלכתי במה שהן מדליקות בבית אמן, ומדליקות לפי תומן מפני שחושבות שכך הלכה שצריך מעיקר הדין להדליק נש״ק בכל מקום ובכל זמן. ועוד, אפילו נימא שבאמת נהגו להחמיר כן להדליק בכל מקום, עדיין אפשר לומר שקיבלו על עצמן רק להחמיר כן לכתחילה, אבל מעולם לא נהגו לקנוס עצמן—דהא גופא מנהג הוא—גם בכגון זה. וכדמות ראי׳ מצינו ביו״ד סימן ק״צ סמ״ב, שמה שנהגו שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו, אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו, עיי״ש בש״ך ס״ק נ״ד. והכא נמי יש לומר שמה שהחמירו הוא רק לחצאין לענין לכתחילה, אבל לענין קנס לא החמירו. 

שוב בינותי במש״כ מו״ר מהר״ג אבערלאנדער שליט״א בנרות שבת כהלכה פ״ג הע׳ 32 לבאר דעת האג״מ ע״פ מה שכ׳ למעלה (והעתקנוהו למעלה פ״ב) ע״פ שו״ת שם ארי׳ דמה שנהגו להדליק הוא מטעם שמסלקות עצמן מהדלקת הבעה״ב, וא״כ שוב יש עלי׳ חובה גמורה של הדלקת נר, ואם לא הדליקה ביטלה מצוה, עכ״ד עיי״ש. ושתי תשובות בדבר, חדא הוא מש״כ למעלה שבאמת אין הנשים דינא גמירי ואין מכוונות לסלק עצמן מההדלקה. ועוד, מהיכי תיתי שמה שנהגו להדליק בעצמן הוא ע״פ סברא זאת, אולי הוא משום סברת האשל אברהם הנ״ל פ״ב, או שום סברא אחרת שכ׳ האחרונים ליישב בה מנהג זה כנ״ל פ״ב, ועכ״פ מידי ספיקא לא נפקא, ולא קנסינן אספיקא, בשגם שעצם הקנס הוא מנהג והבו דלא לוסיף עלה, כנ״ל מהמשנה ברורה. ובנרות שבת כהלכה שם הביא שאכן דעת בעל שבט הלוי הוא שא״צ להוסיף, עיי״ש. 

עוד הרהרתי שאולי שאלה זו תלוי׳ במחלקות הפמ״ג ומשנ״ב הנ״ל, דהנה כתב הפמ״ג (א״א ס״ק ג׳) וז״ל ״ואם מדלקת ב׳ נרות ופעם אחת רק נר אחד, צריכה להוסיף, וכן אם מדלקת הרבה ופעם א׳ שכחה וחסר א׳, תדליק יותר, שתהא זהירה.״ הרי דעתו שאפילו במה שאינו מעיקר הדין, רק שנהגו כן, קנסינן עלה. והוא הדין והוא הטעם בנדו״ד. אולם אין כן דעת המשנ״ב (ביאוה״ל ד״ה ששכחה) שכ׳ על דברי הפמ״ג וז״ל ״ולא נהירא, דכל זה הוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה״. ולענ״ד יש לדייק כדעת המשנ״ב מלשון המג״א סוף ס״ק יא שכ׳ באם שכחה להדליק עד שחשיכה יש לסמוך על מהר״ש ולומר לעכו״ם להדליק הנרות (עי׳ שוע״ר בקו״א ס״ק ד׳ שביאר כן דברי המג״א), ומסיים המג״א ״ומ״מ סגי בנר אחד״. והנה ממש״כ סגי בנר אחד, משמע כדעת המשנ״ב, שכל שיש איזה דוחק וצד לומר על דעת כן לא נהגו, הדרינן לעיקר הדין וסגי בנר אחד, דאל״כ הול״ל ״ומ״מ לא ידליק יותר מנר א׳״ וכיו״ב, ודוק, והוא הדין באם שכחה, הדרינן לעיקר הדין דסגי בנר א׳ ולא קנסינן על זה, וכדעת המשנ״ב (אבל אין להביא ראי׳ מזה שלא אישתמיט לומר שתתחייב בקנס לשבת הבא וכדעת המשנ״ב, דיש לדחות בקל שלא נחית לזה שם. אבל מהלשון ״סגי״ לענ״ד משמע כמש״כ).

ואף את״ל שיש לדחות הראי׳ ממג״א, עכ״פ כן הוא דעת המשנ״ב דבתראה הוא, ובלא״ה יש להלוך אחר המיקל בדבר זה שאין לו מקור בתלמוד, וכבר ביארנו שי״ל לדעת המשנ״ב ה״ה בנדו״ד שאינה חייבת להוסיף נר, והנלענ״ד כתבתי. 

ענף ד׳

 אשה שאיחרה להדליק, ובעלה הדליק בשבילה רוב הנרות העומדים על השלחן, והשאיר בשבילה רק ב׳ נרות להדליק ולברך עליהם, האם שפיר דמי למעבד הכי

עמדתי ואתבונן במה ששמעתי וראיתי שיש נוהגים שכשהאשה מתאחרת להדליק הנרות, ונוהגת להדליק למשל עשרה נרות, שבעלה מדליק רוב הנרות ומשאיר בשבילה רק ב׳ נרות להדליק ולברך עליהם, האם שפיר דמי למעבד הכי. ולענ״ד לאו שפיר עבדי, דהרי כבר ביארנו למעלה שבימינו שיש אור החשמל אי אפשר לברך על שום הדלקה זולת במקום האכילה ומטעם עונג שבת כשאוכל אצל הנרות, ובכה״ג הרי כבר יש נרות שהדליק הבעל, ואיך תדליק ותברך על עוד נרות במקום אחד. ונהי דאנו נוהגים להדליק ולברך על תוספת אורה כמדובר למעלה פ״ב, מ״מ כבר כתבנו שם שאין אומרים סברת תוספת אורה אלא בב׳ וג׳ בעלי בתים, אבל לא במי שהוא פטור מעיקר הדין. והאשה הרי אינה בעל הבית שני נגד בעלה, ואדרבה כל עצמה אינה מדלקת אלא בשליחות בעלה כמבואר בשוע״ר בקו״א ס״ק ב׳, ונמצא שאינה יכולה לברך על תוספת אורה באותו חדר שכבר הדליק שם הבעל. וא״כ נכון יותר כשמתאחרת שהבעל ידליק כל הנרות ויברך עליהם וכמבואר בפוסקים, ואם יש לה פנאי להדליק רק ב׳ נרות שתדליק רק ב׳ נרות ותו לא, אבל באמת אסור להכנס למצב כזה כדקייל״ן (סעיף ד׳) שלא יקדים ולא יאחר, והנלענ״ד כתבתי. 

ואני טרם אכלה לדבר אסיים בעוד הערה אחת קטנה בדינים אלו, והוא דבהא דאפיליגו המג״א (ס״ק יב) ואמו של הדרישה בנרות יום טוב אם מברכת קודם שמדלקת או אח״כ, שלדעת המג״א לא חלקו חכמים בין שבת ויו״ט, ולדעת אם הדרישה ביו״ט תברך ואח״כ תדליק, עיי״ש. והנה בדגול מרבבה שם כ׳ וז״ל: ״ולענ״ד הדין עם אמו של הגה' דרישה דביו״ט תברך ואח״כ תדליק, ומ״ש המג״א ראיה מסי' קנ״ח ומדברי התוס' בפסחים דף ז' ע״ב לענ״ד אין הנדון דומה דשם בסימן קנ״ח שמברכין מיד אחר הנטילה משום נטילה שאחר יציאת בית הכסא שם נוסח ברכת נטילה שוה וכן דברי התוספות בפסחים שמברכין בכל הטבילות אחר שטבל משום טבילת גר שם ג״כ נוסח הברכה שוה וטבילת גר על הטבילה כמו שאר כל חייבי טבילות ולכך משו' לא פלוג לא חילקו אבל ברכת הדלקה אין נוסח ברכה של הדלקת נר שבת שוה לנוסח ברכה של נר יום טוב על נר שבת מברך להדליק נר של שבת כמבואר כאן בש״ע ס״ה ועל נר של יום טוב נוסח הברכה להדליק נר של יום טוב כמבואר כאן בסוף סימן תקי״ד ולא שייך לא פלוג ולדברי המגן אברהם צריך לומר שלא פלוג בכל ברכת הדלקה אם כן קשה גם בהדלקת נר חנוכה יברך אחר שהדליק משום לא פלוג והא ודאי ליתא כמבואר בסימן תרע״ו ס״ב בהג״ה אלא ודאי כיון שהנוסח הוא להדליק נר של חנוכה ובשל שבת הנוסח להדליק נר של שבת לא שייך לא פלוג א״כ הה״ד דביו״ט ג״כ לא שייך לא פלוג וכן נ״ל להורות כאשת הגאון דרישה והיא אשה נשאה לבה בחכמה״, עכ״ל. ולכאורה יש להביא ראי׳ מברכת טבילה כלים דהמנהג פשוט לברך לפני הטבילה ולא אמרי׳ לא פלוג, והוא מטעם הנ״ל שאין נוסח הברכה שוה לשאר טבילות ע״כ לא אמרי׳ לא פלוג.

מיהו כל זה לרווחא דשמעתתא, אבל לדינא קייל״ן כדעת המג״א, שכן פסק כמותו אדה״ז בס״ח, עיי״ש.