בדין עירוי מכלי ראשון

הערות על השו״ע

יו״ד צב

גוף הדין, הוא מחלוקת (הובא בתוס׳ בכ״מ בש״ס ובטור יו״ד סו״ס סח) בין רשב״ם, דסב״ל עירוי ככלי שני, ור״ת דסב״ל שהוא (כמעט) כלי ראשון, ומבשל כדי קליפה. להלכה, פסק המחבר (יו״ד סס״ח ס״י, ובאו״ח סימן שיח ס״י) כר״ת דעירוי מבשל כ״ק. ומיהו כתבו הפוסקים (ט״ז באו״ח שם, מג״א סימן קסח ס״ק כד, ועוד, וכ״כ אדה״ז בסימן קסח סי״ח ״תלוי במחלוקת״, ובסדבה״נ פ״ב הי״ד ״עירוי מכלי ראשון הוא ספק אם נדון ככלי ראשון או ככלי שני״) דהיינו רק לחומרא, אבל לא לקולא (למשל לענין הגעלה), כי סו״ס ספק הוא והרבה ראשונים סב״ל כרשב״ם כמש״כ הש״ך סימן קה ס״ק ה׳. 

ומכאן יש מקום עיון על הפרי מגדים בהלכות שבת שכ׳ (מ״ז טז) שכ׳ עירוי מבשל כ״ק ובשוגג אסור למ״ש דשיל״מ א״א בו ספק דרבנן לקולא, והלא הפמ״ג גופי׳ כ׳ כמ״פ בסימן שיח כל מקום שיש ספק פלוגתא אזלי׳ לקולא לענין קנס מעשה שבת. ושמא י״ל דכיון שיש סברא לומר שלר״ת אוסר כולו, כמש״כ הפמ״ג סוף סס״ח דין הג׳ דר״ת לא ברירא לי׳ אם עירוי מבשל כ״ק או בכולו, וכן כתב הפר״ח סימן סח סקי״ט שיש בזה ב׳ סברות בדעת ר״ת (זולת דעת רשב״ם), א״כ נהי דמקילינן ונקטי׳ מלתא מציעתא לאסור רק עד כ״ק, מ״מ הבו דלא לוסיף עלה כי יש עוד סברא להחמיר עד כולו, לכן מחמרינן אפילו דיעבד לענין מעשה שבת. ודוחק. וצ״ע. 

עכ״פ מבואר דכשאנו הולכים בזה לחומרא הוא בכל התוקף, וכ״כ הפמ״ג סס״ח דאין לצרף זה לספק ספיקא. (והצ״צ בחידושים על הש״ס מא ע״ב מצרף זה לספק ספיקא רק לענין שלא למחות אבל כ׳ שם שחלילה להקל. ואכן בשו״ת יו״ד סע״ד הביא דברי הפמ״ג שאין לצרף זה לספק ספיקא.)

וכ״ז בנוגע לעירוי שלא נפסק. אמנם בעירוי הנפסק, אף שודאי אינו מבשל, כ׳ הש״ך סימן קה ס״ק ה׳, שמ״מ יש להחמיר שמבליע כ״ק. אבל הפרי חדש בסימן ס״ח ס״ק יט קרוב לסופו כ׳ שלדעת המחבר ורמ״א אינו אוסר כלל, וכן הוא סתימת הרמ״א בסימן ס״ח ס״י ובסימן צב ס״ז. והצ״צ שם מביא דברי הפרי חדש ומעיר עליו עיי״ש. ואיך שיהי׳, אפילו לפי דעת הש״ך הוא רק ״חומרא בעלמא מדרבנן״ כמש״כ הפרי מגדים על הש״ך סימן קה שם ובכ״מ. וספיקו לקולא כמש״כ הפמ״ג סו״ס סח, וכ״כ הצמח צדק שם וציין לדברי הפמ״ג הנ״ל. 

דין עירוי הנזחל: הרמ״א בסימן צ״ב ס״ז הביא דין של התרומת הדשן, וז״ל, ״וקלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן הוי נמי ככלי שני, ואם לא נפסק הוי כעירוי והקדירה הצוננת נאסרה אם היד סולדת בקלוח הנוגע בקדירה והתבשיל שבתוכה שרי דאין עירוי אוסר רק כדי קליפה״. והחידוש בזה הוא דלא אמרינן שנתקרר כיון שנזחל על גבי כירה צוננת, קמ״ל כיון שלא נפסק הקלוח אין מניח להתקרר (ש״ך ופמ״ג שם). 

מיהו הגם שע״פ הנ״ל מבואר דדעת הפמ״ג הוא שעירוי הנזחל דינו שווה לכל עירוי שלא נפסק הקלוח, דעת החוו״ד שם הוא שדין עירוי הנזחל קיל טפי, ואינו מפליט ומבליע כאחד. דהיינו שלמעשה דין עירוי הנזחל הוא כדין עירוי שנפסק (ואולי חמור טפי קצת, דלא מקילינן בספקו, דהוא מן הדין ואינו רק חומרא בעלמא, וצ״ע, אבל עכ״פ קיל מעירוי גמור).

ומעתה נשכיל להבין שבכל השאלות של הדחת כלים, אפילו אם הי׳ מים חמים שהיס״ב (ובמק״א כתבתי שכל שהדיחו בידים חשופות יש להקל) והדיח כלי בשר במטלית חלבית וכיו״ב, יש בידינו: א) דעת הרמ״א סימן צה ס״ג שמותר בכל ענין, ב) דעת החוו״ד בסימן צב ס״ז שמותר אפילו לפי מאי דמחמרינן כדעת הש״ך, ג) בדרך כלל אינו אלא עירוי מכלי שני לפי דעת האג״מ (יו״ד ח״ג סי״ג) שלפענ״ד הוא תורת משה אמת. ד) וגם בדרך כלל מכבסים בבורית. ועוד חזי לאצטרופי דעת השו״ת אור לציון ח״ג פ״י אות יא שדין מי ברז הם עירוי מכלי שני, הגם שדבריו אינם מובנים לי במציאות וצ״ע. וכל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות בענין זה, מה טוב. 

ועי׳ גם בארוכה שו״ת אגרות משה יו״ד ח״א סמ״א מענין הסינקס שלנו (ואותה שאלה עצמה נדונית בשו״ת מנחת יצחק ח״ב סימן ק, עיי״ש רבינו כמה האריך עלינו), וכ״ז באם באמת הודחו כלי בשר וחלב גם יחד, אבל בהרבה פעמים נמצא כלי חלב תחת ערימת כלי בשר, באופן שאין ודאי כלל וכלל שהי׳ עירוי עליו בכלל, ובזה פשיטא דשרי וטהורה מכלום, ודוק כי קצרתי.