בדין מצקת

הערות על השו״ע

יו״ד סימן צב

בדין מצקת. כ׳ החמודי דניאל (הלכות כ״ר ס״א, הובא בדרכי תשובה סימן צב ס״ק ר) ״נראה לחלק דאם שאב מכלי ראשון שעומד אצל האש אפשר שיש על הכלי ששואב בו נמי דין כלי ראשון כיון שהיה אצל האור אבל אם העבירו הכלי הראשון מהאור ושאב, נהי דכלי ראשון הוא אין בו כח לעשות את הכלי ששואב בו כלי ראשון דהוא היה בעצמו אצל האור אבל כלי ששאב בו לא היה לעולם וצ״ע״ עכ״ל. וכן כתב בפשיטות התורת האשם (כלל לג סק״א), והחזיק בסברא זו אע״ג שאיכא לדייק איפכא מכ״מ עיי״ש (וכדלהלן בעז״ה), ולא סיים עלה בצ״ע. 

אמנם מתוך דברי הצמח צדק סימן עד, מוכח דלא סבירא לי׳ כן, שהרי כתב להדיא שם שהקדירה שעליו מדובר בשאלה שם ״כבר נח מרתיחתו״ (ועי׳ שם בהשאלה מבואר שכבר הוסר מהאש), ועל זה הוא כל הטורח שטרח שם למצוא עוד צד להקל. (ועוד יש להעיר שהצ״צ שם בתשובה מציין להחמו״ד שם, ועכ״ז לא הביא צד הנ״ל להקל). וכן מוכרח מכל הטורח שטרחו בזה כל האחרונים בהלכות הגעלה, ובהגעלה קייל״ן שאפשר להגעיל בכלי ראשון אפילו כבר הוסר מן האש (עי׳ בטור יו״ד סימן קכא ב׳ הדעות, ובשו״ע סימן תנא ס״ג, ובשוע״ר שם סכ״ה).

אלא דלכאו׳ דברי החמו״ד והתורת האשם הם קושט דברי אמת ועצה עמוקה, דהרי כל עיקר ההבדל בין כלי ראשון לכלי שני הוא שזה עמד אצל האש וזה לא עמד, ובמילא המצקת אם לא הי׳ אצל האש איך יעלה על הדעת שיהי׳ לו דין כלי ראשון.

ואולי יש לומר ע״פ לשון האו״ה (כלל כז ד״ב, הובא בט״ז וש״ך הנ״ל) שכ׳ שם בין הדברים ״מה לי אם מרתיח מחום האש מה לי מרתיח מחום היורה״ (להדעות שדין המצקת ככ״ר לגמרי אף לקולא). ור״ל כמו שלענין שבת אין הבדל בין בישול האור לתולדת האור, הכי נמי לא שנא. ואולי זהו גם כן כוונת אדה״ז באריכות לשונו שם ״דְּכֵיוָן שֶׁכְּלִי זֶה שָׁהָה בְּתוֹךְ הַכְּלִי רִאשׁוֹן עַד שֶׁהַמַּיִם שֶׁנִּשְׁאֲבוּ לְתוֹכוֹ הֶעֱלוּ רְתִיחָה, בְּוַדַּאי נִתְחַמְּמוּ דָּפְנֵי כְּלִי זֶה חֹם גָּדוֹל״, דלכאו׳ כל זה למה לי, אלא שכוונתו כנ״ל. ואף שכ׳ זה על הצד שכו״ע מודים בו דהיינו שהה עד שהעלה רתיחה, מכל מקום נשמיענה מן הדא למה מחמירים גם אם לא השהה, כיון דמאן מפיס איזהו שהה הרבה כמש״כ הט״ז שם. ואפשר גם אם ע״פ המציאות אי אפשר שיעלה המצקת רתיחה אא״כ הכ״ר הוא על האור, מכל מקום למידים מכאן סברת הדבר שאינו משום שהי׳ על האור אלא משום ״שנתחממו חום גדול״, ובמילא אפשר להסתפק בכך עכ״פ גם אם לא שהה הרבה וגם אם לא הי׳ על האור, דעכ״פ ודאי נתחמם קצת כמובן וגם פשוט. כ״נ לבאר בדרך אפשר עכ״פ. 

והנה, פשטות דעת הט״ז בהבנת דברי התוס׳ ומהרי״ל, הוא שאם שהה הכף הרבה בתוך הקדרה, כולי עלמא לא פליגי דחשיב כלי ראשון. ורק אם לא שהה שם הרבה, אז יש להסתפק אם דינו ככלי ראשון. ודעת הט״ז שדינו ככלי ראשון אף אם לא שהה הרבה.

אמנם הצ״צ שם בהמשך התשובה היפך הקערה על פי׳, וכ׳ שמדיוק לשון התוס׳ נראה אפכא, דאם לא שהה הרבה פשיטא דאין דינו ככלי ראשון. ורק אם שהה הרבה עד שהעלה רתיחה הוא דנסתפק לר״י. וא״כ כל שכן שאם לא הי׳ על האור (שבמציאות בדרך כלל אי אפשר לו להעלות רתיחה), אין להסתפק בו כלל. וניחא מה שהצ״צ לא הזכיר סברת החמו״ד, דעדיפא מיני׳ קאמר. ודוחק קצת. 

אבל כדברים האלה מבואר להדיא בדברי הצמח צדק בפסקי דינים (דף קעח ע״ב) שכ׳ שרק אם הרתיח יפה יפה הוא דאין להסתפק בו וודאי הוי כלי ראשון, אבל אם רק העלו רתיחה אכתי יש להסתפק בו עיי״ש. וכש״כ אם לא העלו רתיחה כלל. וידוע בחוש שבהוסר מן האש לעולם לא יעלה רתיחה כלל וודאי לא יפה יפה. וכן מבואר להדיא שם דמיירי בעל האש. ומ״מ לדינא פסק שם (דף קפג ע״א) שלמעשה צ״ע מאחר דסתמו הפוסקים דהוי ספק בכל ענין. 

עכ״פ למעשה, לכתחילה יש להחמיר ובדיעבד והיכא שיש עוד צדדים יש להקל ע״פ הוראת רב מורה הוראה. (ואם כבר הועבר לכלי שלישי כ׳ הפוסקים שאזלינן לקולא, וכפשוט).