חיתוי אש תחת קדירה של גוי

הערות על השו״ע

יו״ד סימן פז

הגרעק״א בס״ו האריך בדברי רמ״א שאין לחתות אש תחת קדירה של נכרי וכו׳, והק׳ דהוי דבר שאינו מתכוין, וחילק בין ספק לשעבר לספק דלהבא, ולבסוף ניחא לי׳ ע״פ דעת הט״ז סימן שט״ז ס״ק ג׳ דבפשטות כוונתו שם שאפילו בספק לשעבר (שמא יש כבר זבובים בתיבה) לית לן בה כיון דהוי ספק פסיק רישא. 

והנה, כבר קדמו בכל זה בשוע״ר סימן רע״ז קו״א א׳. אלא שאף בדעת הט״ז גופי׳ חילק בין חשש ודאי (כהא דסימן רע״ז שם פתיחת הדלת נגד הנר שיש לחוש שמא בשעת פתיחת הדלת ינשב רוח חזק שיכבה הנר בפסיק רישי׳, או הא דסימן של״ז שמא ישוה גומות, דבזה אסור אף לפי דעת הט״ז), לאין שם חשש ודאי כלל, כהא דמיחם שפנהו דסימן שיח, וכדלהלן. ולפי״ז יש לראות האיך יש לדון בנדו״ד.

והנה ז״ל רבינו בסימן שיח סעיף כא: ״מיחם שפנה ממנו מים חמין, אסור ליתן לתוכו מים צוננין מעטין שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו. אבל מותר לתן לתוכו מים צוננים מרובים כדי להפשירן. ואף על פי שעל ידי נתינת הצונן לתוכו הוא מצרפו ומחזיקו ונמצא מתקן כלי … מותר, שאין כאן פסיק רישה ולא ימות, מפני שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר, אבל כאן אפשר שלא יגיע לצרוף, מפני שהמים מונעים אותו מלהתחמם כל כך״ עכ״ל. 

ומבואר, שכיון ש״אפשר״ שלא יגיע לצירוף, שפיר נכלל בהיתר הט״ז דספק פסיק רישא. וא״כ לכאורה הוא הדין בנדו״ד, לפמש״כ החת״ס בתשובה סו״ס צב שיש בזה כמה ספיקות, שמא לא בישל חלב מעולם, ושמא אינו בן יומו (ועי׳ בהגרעק״א שם שזה תלוי במח׳ הטור והרשב״א לקמן סימן קכא), ושמא יש ס׳, עיי״ש. ולפי״ז לפי גם בנדו״ד אין שם חשש ודאי כלל, אלא כו״כ ספיקות. וכדברי רעק״א. ודוק.