ייין שנתייחד עם שפחה גוי׳

שאלה. מישהו הביא לי בקבוק יין אינו מבושל, ופתחנו אותו בסעודת שבת ושתינו קצת ממנו. אחר כך במשך השבוע, הבקבוק עמד על הקאונטר במטבח, וביום שני באה השפחה הגוי׳ לנקות את הבית, ואין איש מאנשי הבית שם בבית, אלא שלא היתה יודעת מתי בעל או בעלת הבית היו אמורים להגיע והי׳ יכול להיות בכל רגע, ואכן הגיעו אחרי חצי שעה. אח״כ ביום שלישי השתמשו ביין זה בתבשיל של עופות, מה דין היין והתבשיל. 

תשובה. יש להתיר בדיעבד היין והתבשיל. 

טעמים ומקורות. דין התבשיל תלוי בדין היין כפשוט (עי׳ ש״ך סימן קלד ס״ק כא), אלא אם כן הי׳ שישים בתבשיל נגד היין (ואפילו ביש שישים לא ברירנא להיתר, דעבידא לטעמא). אלא דלמעשה יש להתיר היין, כנ״ל. 

הנה באמת יש כאן ב׳ חששות: א) חשש נגיעה, ב) חשש חליפין. 

והנה מצד חשש נגיעה, עי׳ ברמ״א סימן קכח ס״ד דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אפילו אינו נתפס כגנב שרי אא״כ יש לחוש שנגעו לשתות ממנו עכ״ל. וזה אינו שייך בבקבוקים שבימינו שפיהם צר, ואין שייך שיגע בו. וגם אין לחוש ששתה ממנו בפיו, אלא יש לתלות במצוי ששתה באופן הרגיל ע״י כוס, ואז הנשאר אינו אלא נצוק מכחו, כמש״כ בשו״ת שאילת שאול ח״ב סי״ד. ועי׳ שם שכ׳ עוד כמה צירופים להתירא, ומה ששייך בנדו״ד הוא שי״ל בעבידתי׳ טריד. אלא שטעם זה מחודש קצת ויש לגמגם בו, אבל עכ״פ חזי לאצטרופי, כי העיקר שאין לחוש לנגיעה כלל, כנ״ל. 

ומצד חשש חליפין: א) מרתתא שמא יבוא הבעל בכל רגע. ב) מרתתא שלא להפסיד עבודתה (עי׳ בס׳ יין מלכות ע׳ רד. ובאמת זה טעם קלוש, עי׳ שו״ת בעי חיי יו״ד סימן קע״ג, שו״ת משנה הלכות ח״ד סימן ק״ח, שציין שם. וצ״ע. אבל בנדו״ד שפיר מועיל, לא מצד מרתת, אלא משום שמחמת חשש הפסד עבודתה, הו״ל אינו נהנה בחליפין, כמש״כ לקמן). ג) ועיקר: שאין הדרך כלל שתביא אתה יין כדי להחליף, ואין זה חשש כלל בימינו. וכעין סברא זו מצאתי בשו״ת מנחת אשר ח״ב סימן נא בסופו עיי״ש. ואפרש שיחתי: אילו הי׳ מדובר במי שיש לו מרתף עומד עם הרבה בקבוקי יין יקרים, ושפחה גוי׳ הבאה לביתו כל שבוע ורואה ויודעת שיש אצלו אוצר יינות משובחים, שפיר איכא למיחש שמא תתכונן ותביא איתה עמה חבוי באמתחתה יין גרוע להביאו בית היין להחליפו ביין הטוב. אך בנדו״ד מדובר במי שנזדמן אצלו ע״י מתנה בקבוק יין בלתי מבושל (והוא בדרך כלל אינו קונה רק יין מבושל), והיין לא הי׳ בנמצא שם שבוע שעברה כשהיתה שם השפחה, אז בודאי מנוגד לשכל לחשוש שהביאה אתה יין הטוב להחליפו בו. וחשש חליפין לאו כיפי תלי לה בגזירת הכתוב או גזירת חז״ל, אלא פשוט דהכל לפי מאי דאיכא למיחש בפועל ממש, ולכן יש בזה הרבה פרטים ויוצאים מן הכלל בהלכה, כנמצא כל זה כתוב בספר בשלחן ערוך סימן קי״ח וקכ״ח. ועי׳ מה שהארכתי בזה בשו״ת לאיש שלום ח״א סימן נו. 

וברמ״א סימן קיח ס״ב, משמע שאין לחוש ביין להחלפה. והטעם שם שאינו נהנה בחליפין. אבל גם בנדו״ד שפיר יש לזקוף הפסד עבודתה נגד שכר חצי בקבוק יין, ואינו נהנה בחליפין קרינא בי׳. וכעי״ז הארכתי בשו״ת לאיש שלום שם. ואף שהט״ז שם השיג על הרמ״א, וכ׳ שיש לחוש שהחליפו במים, זה הי׳ בימיהם שהי׳ להם יינות חזקים, אבל יינות שלנו שהם מזוגים, אין לחוש להחלפת מים, דבודאי מרתתא שמיד ירגיש בטעם היין שנמזג במים (ומה שכ׳ שם הט״ז לדחות סברא זו שמיד ירגיש דהרי אסור לטועמו, היינו בנדון דהט״ז שם דמיירי בפקדון ורואה שהוא מקולקל וכו׳ עיי״ש כל הפרטים, אבל בנדו״ד בודאי מרתתא בהכי, דאטו השפחה דינא גמירא שתדע שהישראל יהי׳ אסור לו לשתות מן היין כיון שנתייחד עם הגוי, וק״ל. ועכ״פ, בהצטרף לכך שי״ל דמרתתא שמא יבוא בכל רגע, ומרתתא להפסיד עבודתה, אין לאסור היין בדיעבד.