בענין השתלת חניכיים ממת

שאלה, האם מותר להשתמש באלוגרפט לתקן החניכיים לצורך השתלת שן?

קודם כל, לבאר את המציאות: אלוגרפט הוא שתל רפואי שמקורו ברקמה אנושית שנלקחה מגופת אדם מת. הרקמה עוברת עיבוד כימי שבו מחטאים אותה ומסירים את כל התאים החיים, כך שהיא אינה נחשבת רקמה חיה ואינה נדחית על ידי הגוף. בפועל, היא משמשת כ־שלד ביולוגי (מסגרת קולגן) שעליו הגוף בונה עם הזמן רקמה חדשה משלו.

ברפואת שיניים משתמשים באלוגרפט של חניכיים כדי לעבות או לחזק את החניכיים, בעיקר כהכנה לשתל שן או לשם הגנה עליו לאורך זמן.

והשאלה היא, האם מותר להשתמש בחתיכת חניכיים מאדם מת לצורך זה. 

תשובה. אם יש בכך צורך רפואי מובהק, ואי אפשר להשתמש בשתל מבעל חי או מבשר המטופל עצמו, יש להקל להשתמש באלוגרפט מאדם מת. 

דהנה, לענין איסור הנאה מן המת, תלינן ברוב שבא מעכו״ם. ולדעת הש״ך [והגר״א] יו״ד סימן שמ״ט אין איסור הנאה ממת עכו״ם. ועי׳ שם בפת״ש בשם שו״ת אבן שהם שהוא איסור מדרבנן [אבל עי׳ שו״ת יבי״א ח״א יו״ד סכ״ד אות טו מש״כ לדחות זה]. ולכן יש להקל במקום חולי וסכנת אבר. [ואף לדעת השו״ע שם שהוא איסור דאורייתא (ואכן מה נורא דברי הפמ״ג סימן ע״ט שפ״ד ג׳ ״אנו אין לנו אלא דברי המחבר לקמן שמ״ט דאין חילוק ובכל גווני אסור״) הרי לדעת הש״ך סימן קנ״ז ס״ק ג׳ מותר לעבור על איסור דאורייתא במקום סכנת אבר. אבל לא ברירא לי אם יש כאן באמת סכנת אבר]. ועכ״פ במקום צער וחולי פשוט שאפשר לסמוך על הש״ך, שהוא דעת התוספות ועוד הרבה ראשונים גדולים ועצומים. ועי׳ שו״ת אגרות משה יו״ד ח״א סימן רכ״ט ענף ו׳ שהמתירים הם רבים ומפורש בירושלמי. ושו״ת יבי״א שם אות יד בשם הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים. וגם העירו שם שהרשב״א עצמו שאוסר (והוא מקור שי׳ המחבר) כ׳ להתיר במקום אחר. 

ויש שכ׳ להתיר משום דהוי שלא כדרך הנאתו [לדעת המתירים, כי בזה גופא נחלקו אם מותר ליהנות מן המת שלכדה״נ]. וכעת לא זכיתי להבין איך הוי שלא כדרה״נ. דהרי שלכדה״נ הוא שמשנה מאופן ההנאה הרגיל, כגון שדרך הנאתו הוא אכילה רגילה והוא משנה ואוכל באופן שהוא חם ביותר או מר ביותר וכו׳, כדאי׳ ברמב״ם הל׳ מאכ״א פי״ד הי״א. אבל כאן הרי זהו אופן הנאתו. וכ״כ לגמגם בזה בשו״ת מנחת אשר ח״ב סימן עא. וצ״ע.

ולענין חיוב קבורה, ג״כ תלינן ברוב עכו״ם, ואין חיוב קבורה. וכ״פ בשו״ת מנח״א שם. וע״ע בכל זה שו״ת יבי״א ח״ג יו״ד כ–כג באריכות גדולה בכל צדדי השאלה, הנאה מן המת וחיוב קבורה ואיסור נוול המת וכו׳ [ועמש״כ קצת מזה בענין איסור גזילה בנתוחי מתים ובדעת אדה״ז, בקו׳ לאיש שלום על הל׳ גזילה וגניבה ס״ב]. 

ולענין טומאת כהנים: הנה, לא שאלו לגבי כהן, לכן אינו נוגע למעשה. אמנם הילך מה שיש לצדד בזה בנוגע לכהן, ועצ״ע לדינא. הנא לכאורה נראה שאינו דומה למה שהתירו כמה אחרונים (כדלקמן) לכהן להתרפאות מאבקה העשוי׳ מעצמות, דשם נתבלבלה צורתו ופנים חדשות באו לכאן, משא״כ כאן הי׳ נראה שלוקחים רקמה מהחניכיים של המת ומשתילים אותה בגוף המטופל כמות שהיא ולא נשתנה צורתו כלל. אבל באמת זה אינו, וגם בזה עובר ״תהליך כימי מורכב״ (לשון המנחת אשר שם), וקמה וגם נצבה סברת המנחת אשר שאפשר שפ״ח באו לכאן. וגם הוא פחות מכשיעור, ואיכא סברת ההר צבי (יו״ד רע״ז) שחצי שיעור שאינו חזי לאצטרופי אינו אסור (הגם ששם הוא לענין איסור הנאה ולא לענין טומאת כהן, מ״מ הוא הדין והוא הטעם. והגם שבמנחת אשר שם שדא בי׳ נרגא קצת, עכ״פ סניף מיהא איכא. ולהעיר גם מהשקו״ט בנוגע לחצי שיעור בשאר איסורים, ע״פ דברי החכ״צ ספ״ו, ודעת אדה״ז בנדון בסימן תמב, ומש״כ הצ״צ בזה בכ״מ למשל בשו״ת יו״ד סצ״ג, ואכמ״ל). וגם אפשר שיש בזה סכנת אבר, ומותר לעבור אפילו אדאורייתא לדעת הש״ך הנ״ל. והרי מן השיניים ולפנים הוא כמכה של חלל. וגם אי׳ סברת האג״מ שם שנתבטל להגוף ואינו מטמא. ועוד חזי לאצטרופי דעת המהרשד״ם בנוגע לכללות חזקת כהונה בזמננו, ודעת הראב״ד שמותר לכהן להתטמאות, ועצ״ע עוד סברות וצירופים כי עדיין אינו מתיישב לגמרי על הלב להתיר שלא במקום סכנה ברורה.