בענין לימוד תורה לגויים

ב״ה

ו׳ טבת תשפ״ה

החיים והשלום מאדה״ש לכבוד ידידי הרה״ת הרה״ח . . . שי׳, רב ושליח בעיר . . . ,

נדרשתי ללו שאלו אודות גוי שהוא תומך גדול של מוסד שלכם, שהוא רוצה ללמוד תורה״ק. בעבר למדת איתו דברים המותרים ללימוד גויים כמו בענין אחדות ה׳ וכיו״ב (שהוא א׳ מז׳ מצוות בני נח). אבל אחרי משך זמן התעניין ללמוד דברים אחרים. סדר הלימוד ביניכם הי׳ שהגוי הנ״ל קורא באנגלית מהספר, ואתה עונה לו על שאלות שמתעוררות אצלו להסביר הדברים, אבל אין אתה מלמד אותו התוכן באופן ישיר. ושאלתך, האם מותר ללמוד באופן זה גם נושאים אחרים בתורה. 

סוגיית הגמרא דאין מוסרים ד״ת לעכו״ם ודברי התוספות

תשובה. א) תחילה נציע סוגיית הגמרא ודברי התוספות שהם יסוד גדול בנדון זה. גרסינן (חגיגה יג ע״א) ״אמר רבי אמי, אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום״ עכ״ל הגמרא. ובתוס׳ שם (ד״ה אין) ״היה קשה להר״ר אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין דף נט ע״א ושם) עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה, והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול״, ותירצו ״וי״ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור, כדאמרינן בע״ז (דף ו׳ ע״ב) המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עור, והני מילי דקאי אתרי עברא דנהרא שבלאו נתינתו אי אפשר להביאו אליו, אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור. הכא נמי אפילו במקום שעובד כוכבים אחר רוצה ללמדו דליכא לפני עור, מכל מקום אסור משום מגיד דבריו ליעקב וכו׳״. 

שיטת הרמב״ם בענין מסירת ד״ת לעכו״ם

ב) והנה כמה אחרונים תמהו על זה דמימרא זו דרבי אמי אינו מובא בשום פוסק. ויש לי בזה הרהורי דברים כמו שאגיד. דהנה הרמב״ם הלכות מלכים (פ״י ה״ט) כתב הא דסנהדרין הנ״ל דגוי שעסק בתורה חיב מיתה. וא״כ פשוט שאסור ללמדו תורה, דעובר על לפני עור לא תתן מכשול, וכמש״כ התוספות הנ״ל. אלא דלפי״ז קשה, דהא בליכא תרי עברי דנהרא יהי׳ מותר ללמד גוי תורה אי לאו האיסור דמגיד דבריו ליעקב וכו׳, וכמש״כ התוספות הנ״ל, וא״כ הו״ל להרמב״ם לאשמעינן חילוק זה. מיהו באמת אין זה קשה לדעת הרמב״ם, דהלא ידעת אם לא שמעת שהרמב״ם לא כתב בשום מקום במשנה תורה דין זה דתרי עברי דנהרא, (ועי׳ בזה בשד״ח מערכת ו׳ כלל כ״ו אות י״ז). ולולא דמסתפינא הי׳ נראה לענ״ד לפרש דעת הרמב״ם, דהנה חילוק זה דתרי עברי דנהרא נאמר בגמרא (עבודה זרה שם) לענין לפני אידיהם של עובדי כוכבים אסור לתת ולשאת עמהם וכו׳, ואיבעיא לן בגמרא מאי טעמא, אי משום הרווחה דעי״ז אזיל ומודה לעבודת כוכבים ועובר על לא ישמע על פיך, או דלמא, משום ולפני עור לא תתן מכשול, ונפק״מ דאית לי׳ בהמה לדידי׳, אי משום הרווחה הא קא מרווח לי׳, אי משום לפנ״ע, הא אית לי׳ לדידי׳ וליכא משום לפנ״ע. וקא מתמה תלמודא וכי אית לי׳ לדידי׳ לא עבר אלפנ״ע, ומפני קושיא זו נחתינן לחלק בין תרי עברי דנהרא לחד עברא דנהרא עיי״ש. 

והנה לדינא קייל״ן דלענין לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן לא מחלקינן בין יש לו לאין לו, דלמעשה תפסינן עיקר הטעם משום הרווחה, עי׳ ש״ך וט״ז יו״ד ריש סימן קמ״ח, וכן פירוש רש״י במתני׳ בע״ז שם (ב׳ ע״א) בסתמא. ועוד והוא העיקר, דהרמב״ם פ״ט מהלכות ע״ז לא חילק בזה. א״כ י״ל דדעת הרמב״ם דסוגיא דע״ז דף ו׳ דמחלק בין תע״ד לחע״ד אתיא דלא כהלכתא. וא״ש מה שלא חילק הרמב״ם בשום מקום בין תע״ד לחע״ד. ועפ״ז א״ש מה שנתקשו אחרונים למה לא הביא הרמב״ם הא דאין מוסרין ד״ת לעכו״ם, דהוא נלמד ממש״כ בהלכות מלכים דגוי שעסק בתורה חייב מיתה, וא״כ פשיטא שאסור ללמדו תורה משום לפני עור. וא״צ לאשמעינן חילוק בין תרי לחד עברי דנהרא, דהרמב״ם לא סב״ל חילוק זה. נמצינו למידין, דלדעת הרמב״ם לימוד תורה לעכו״ם הוא איסור דאורייתא משום ולפנ״ע לת״מ. 

שוב מצאתי שככל הדברים והאמת האלה כתב בקיצור במנחת חינוך (מצוה רל״ב אות ג׳) וז״ל ״ובהיותי בזה תמוהין ד׳ הר״מ שלא ראיתי שיביא דין דאסור ללמוד תורה לעכו״ם משום מגיד דבריו ליעקב וד״ז אין חולק שם ואפשר הר״מ לשיטתו שאינו מביא ד״ז דדוקא בתרי עברי דנהרא״ וכו׳ עיי״ש, וברוך שכוונתי. אלא שבסוף דברי המנ״ח שם נשאר בתימה על עצם הדבר שהרמב״ם השמיט הא דתע״ד, ואנו כתבנו למעלה בס״ד ליישב דעת הרמב״ם בדא״פ. וכן מיושב מה שהק׳ בשו״ת יביע אומר (יו״ד ח״ב סי״ז) ״הדבר תמוה לומר דהרמב״ם חולק על גמ׳ ערוכה״. וודאי אין הרמב״ם חולק על גמרא ערוכה, ואין כל חדש תחת השמש דבכמה מקומות מצאנו ראינו מה שנראה לנו בדל שכלנו כאילו הרמב״ם חולק על הגמרא ח״ו, אבל באמת אחרי העיון רואים שלהרמב״ם ז״ל הצדק ולנו בושת הפנים (עי׳ מה שהארכנו בס״ד בכעין זה בקו׳ לאיש שלום על הלכות גזילה וגניבה סל״א), והדברים ידועים.

עכ״פ אתה הראית לדעת שלדעת הרמב״ם איסור לימוד התורה לעכו״ם הוא איסור מדאורייתא. וא״כ אף אנן נימא לדידן, דקייל״ן דבתע״ד אינו אסור מדאורייתא משום לפנ״ע, הא עכ״פ אסור מדרבנן משום מסייע. וקייל״ן (יו״ד סימן קנ״א ס״א) דאין איסור מסייע בגוי. וא״כ בימינו שאפשר לגוי ללמוד הכל ע״י האינטרנט וכדו׳, והוי כמו יש גוי אחר ללמדו שכתבו התוס׳, ליכא אלא איסור מסייע, ונימא דשרי. וכעין סברא זו מצאתי בשו״ת יביע אומר (הנ״ל אות ט׳) עיי״ש. מיהו לדינא זה אינו, וכמבואר להדיא בתוס׳ הנ״ל, וכדלקמן (אות ד׳).

מחלוקת הפוסקים באיסור מסייע אצל גוי

ג) עוד רגע אדבר בענין מסייע ידי עוברי עבירה אצל גוי, דעי״ז יתבררו ויתחוורו דברינו יותר. הנה עי׳ בשלטי גבורים ריש ע״ז (א׳ ע״ב מדפי הרי״ף סוף פסקא המתחלת ׳פשוט בפרק אותו ואת בנו׳) שהניח בצ״ע אם יש איסור מסייע (דהיינו חע״ד) בעכו״ם. אבל מאי דמספקא לי׳ להש״ג, פשיטא ליה להר״ן לאיסור, לפי הבנת הרמ״א בשיטתו (יו״ד סימן קנ״א ס״א). ועי׳ שם בש״ך דפליג על הרמ״א, ובברכי יוסף שהאריך ליישב דעת הרמ״א ולהוכיח שאכן באמת כן הוא דעת הר״ן. ובתוך הדברים, הביא ראי׳ מדברי הרמב״ם הלכות שמיטה פ״ח ה״ח ״מחזיקין ידי עכו״ם בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ״. אלמא דאם הי׳ מצווה על שביתת הארץ, הי׳ אסור אפילו להחזיקו בדברים, כש״כ לסייעו בדבר האסור לו. 

איברא שלפי דרכנו יש חילוק בין הר״ן והרמב״ם, דלהר״ן איסור מסייע הוא איסור דרבנן אף בעכו״ם, ולהרמב״ם הוא איסור דאורייתא ממש משום לפני עור. וכן כמעט מפורש דעת הרמב״ם בהלכות רוצח (פי״ב הי״ד) ״וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחזק ידי עוברי עברה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא יט יד) ולפני עור לא תתן מכשל״ עכ״ל. ועי׳ בריטב״א ע״ז ו׳ ע״ב, ד׳מחזיק׳ ו׳מסייע׳ היינו הך. ועפ״ז, זה שכתב הרמב״ם ״או שחזק ידי עוברי עבירה״, היינו איסור מסייע בחע״ד, ואסור מדרבנן לרוב הראשונים ולהרמב״ם אסור מן התורה. ועוד מפורש הוא בסהמ״צ (מל״ת רצ״ט) ״ולאו זה כולל ג״כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה וכו׳״ עיי״ש.

וע״ע מה שהארכתי במק״א (קו׳ לאיש שלום על הלכות גזילה וגניבה ס״ט) בענין לפני עור ובדעת הרמב״ם ובדעת רבנו הזקן עיי״ש. ובקיצור, רוב הראשונים פליגי על הרמב״ם וסב״ל דסוגיא דע״ז הנ״ל אתיא אליבא דהלכתא, ובחע״ד ליכא איסור דאורייתא, הא איסור דרבנן משום מסייע מיהא איכא, אבל איסור זה אינו אלא בישראל ולא בגוי (ושם לא הונח לנו לגמרי דעת הרמב״ם, וכאן איפשיטא מאי דאסתפקא לן שם. אבל מש״כ שם בדעת המל״מ, נראה שאינו נכון, ואחרי הִוָּדְעִי ספקתי על ירך וגו׳ וכבר העברתי עליו הקולמוס בשביל הוצאות העתידות בעז״ה.) 

ואגב, מכל הנ״ל מובן איך שהוא תמיהה נפלאה על קצת רבנים שנקטו בפשיטות להלכה שאין איסור מסייע במומר, וכמשמעות הש״ך ריש סימן קנ״א, דמלבד מה שעצם דברי הש״ך הם פליאה נשגבה וכמו שכתב שם הדגמ״ר ועי׳ שם מש״כ לפרש דעת הש״ך באופן אחר (אלא דאנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לדברי הש״ך גם אם אין אנו מבינים דבריו הק׳, רק דבענין זה מצאנו לנו אשלי רברבי להתלות בהם כדלקמי׳), ומלבד מה שהמג״א ואדה״ז שהמה הרבים ובתראי פסקו להדיא דלא כהש״ך באו״ח סימן שמ״ז, עוד זאת הרי הרמ״א שם הביא ב׳ דעות אם יש איסור מסייע אפילו בגוי, וסיים שנהגו להקל ובעל נפש יחמיר, וכבר נתבאר שדעת הרמב״ם נראה שיש בזה איסור דאורייתא אף בגוי. ועוד, שמשמע מרש״י (ע״ז נ״ה ע״א ד״ה דורכין, ואסבר לה טעמא שם ע״ב ד״ה וישראל דכל שהוא עובר עבירה אסור לסייעו כדי שלא ירגיל בכך, ולפי״ז כך לי גוי עובר עבירה כמו ישראל עובר עבירה) שיש איסור מסייע בגוי, וכבר נתעורר בזה המג״א סימן שמ״ז ס״ק ד׳. וא״כ, נהי שנהגו להקל בגוי, הבו דלא לוסיף עלה במומר, וד״ל.

דעת עוד ראשונים ואחרונים ודברי הזוה״ק באיסור מסירת ד״ת לעכו״ם

ד) ונחזור לענייננו. הנה כבר הזכרנו למעלה דלמעשה אין היתר מזה שבימינו ברוב המקרים אינו אלא מסייע דמותר בעכו״ם. דהנה דעת התוספות (חגיגה שם וב״ק לח ע״א ד״ה קראו) מפורש שנקטו מימרא דרב אמי אליבא דהלכתא, והיינו דלא רק איסור לפני עור יש בלימוד התורה לעכו״ם, אלא שיש איסור עצמי משום מגיד דבריו ליעקב וכו׳. ובאמת, אין הכרח דהרמב״ם פליג על זה, אלא שלא חש לפרט כיון דלדידי׳ אין נפק״מ בדבר. אבל איך שיהי׳ דעת הרמב״ם, דעת התוס׳ ברורה שאיסור יש בדבר (וכן כתב ביבי״א הנ״ל).

והנה הבאר שבע (ספר באר מים חיים בסוף הספר שו״ת באר שבע אות י״ד) דקדק בזה שלא הביא שום פוסק מימרא דרב אמי, וכתב שהוא משום שהוא דלא כהלכתא, עיי״ש הוכחותיו לכך. ומאד קשה לסמוך על זה, אחרי דהתוס׳ נקטו בפשיטות כן להלכה. גם מש״כ הבאר שבע שהרמב״ם נודע דרכו שאינו משמיט שום דין מהתלמוד, והוקשה לו מפנ״כ למה השמיט דין זה. כבר ביארנו דלענ״ד הרמב״ם לא השמיט דין זה, ושכן מצאנו להדיא במנחת חינוך. ועי׳ גם שו״ת אגרות משה (יו״ד ח״ג סימן פ״ט) שביאר ג״כ שהרמב״ם לא השמיט דין זה, אלא דלא חש לפרשו כיון דהוא אתי במכש״כ ממש״כ (הלכות עבדים פ״ח הי״ח) אסור לאדם ללמד את עבדו תורה. וכן נפסק בשו״ע יו״ד סימן רס״ז סע״א. וכן המהרש״א (שבת לא ע״א, חגיגה יג ע״א) נקט בפשיטות כן להלכה. וכן רעק״א בתשובה (סימן מ״א) נקט בפשיטות כן להלכה, והרחיק לכת להחמיר אפילו בבא להתגייר שאסור ללמדו תורה (ורק בפרט זה האחרון רבו החולקים ואכ״מ). וכן פסק להלכה בשו״ת אגרות משה שם (סימן פ״ט ובארוכה בסימן צ׳). וכן פסק בשו״ת יביע אומר (ח״ב יו״ד סימן י״ז). וא״כ מי הוא זה אשר יקל ראשו להקל נגד כל הנ״ל. ופשיטא דלדינא קייל״ן דאסור ללמוד עכו״ם תורה. ותו לא מידי.

זאת ועוד אחרת והיא העולה על כולנה, דבזוה״ק (ח״ג עג ע״א) מפורשים דברים חמורים בדבר וזלה״ק ״וכל מאן דלא אתגזר ויהבין ליה אפילו את זעירא דאורייתא, כאלו חריב עלמא, ומשקר בשמא דקודשא בריך הוא וכו׳״ עיי״ש באריכות. ואין לומר דזה דוקא אם אינו מהול כיון דכ׳ דלא אתגזר, דעכו״ם אף על גב דמהילי כלא מהילי דמו (עבודה זרה כז ע״א).

פרטי גדרי דין אין מוסרים ד״ת לעכו״ם

ה) אבל עתה חל עלינו חובת ביאור פרטי וגדרי דין זה. הנה המהרש״א בחגיגה שם כ׳ וז״ל ״לא קאמר אין מלמדין תורה לעובדי כוכבים דהא ודאי בז׳ מצות דידהו מלמדין אותן, ובשאר מצות התורה עובד כוכבים הלומד אותה חייב בנפשו, אלא דהכא נלמד מענינו דאין מוסרין לעובדי כוכבים היינו טעם וסוד המצות ואפילו בז׳ מצות שלהם אין מוסרין להם סודן וטעמן וע״ז מייתי ליה מקרא דכתיב מגיד דבריו ליעקב וגם טעם חקים ומשפטים גו׳ דהיינו חקים ומשפטים של דת האלקים, ולא כן עשה לכל גוי דגם משפטים ודת הנימוסית שלהם שחייבים לקיים שהדינין הוא א׳ מז׳ מצות שנצטוו בני נח מ״מ בל ידעום טעמם וסוד הענינים, ובזה יתיישב קושית התוס׳ בשם ר״א״ עכ״ל. ואין לטעות ללמוד מזה היתר כאילו דעת המהרש״א שמותר ללמד לגוי תורה אם רק אינו מוסר לו טעם וסוד המצוה. דזה אינו, כמבואר להדיא בדבריו, דגם בזה יש בה משום לפני עור, וכל עצמו לא בא אלא לחדש חומרא דאפילו בז׳ מצות דידהו שרק זה מותר למסור להם, עדיין אוסר למסור להם טעם המצוה. ואיברא שלדעת המהרש״א אין במסירת דברי תורה לגוי איסור משום מגיד דבריו לעיקב, אלא מפני לפני עור, ולדעת התוספות יש בזה גם איסור מגיד דבריו ליעקב. אבל למעשה אין בזה שום נפק״מ, דאסור הוא בין אם הוא ״רק״ איסור דרבנן (לדעת המהרש״א) או גם איסור דאורייתא וגם איסור מדברי קבלה. ועי׳ גם במהרש״א שבת לא ע״א ״איך למדו תורה מקודם שנתגייר הא נכרי הלומד תורה חייב מיתה, יש לומר דכיון שבא לגייר שרי ללמדו תורה״, הרי להדיא דאין היתר ללמד תורה לגוי אם אינו מלמדו סודות וטעמים, דא״כ למה לא תירץ כך גם בשבת. אלא ברור כמש״כ, דאסור לכתחילה בין בזה ובין בזה, ואין נפק״מ אלא לענין ז׳ מצות בני נח דלדעת המהרש״א יש חומרא דאפילו בז״מ אסור ללמד טעמים וסודות. 

איברא דלפי מש״כ למעלה דבימינו אין בזה אלא איסור מסייע דמותר בגוי, ימצא נפק״מ דלדעת המהרש״א יהי׳ היתר גמור ללמד לגוי תורה בלי טעמים וסודות, רק הלכות פסוקות, דהן לפנ״ע אין כאן, והן מגיד דבריו ליעקב אין כאן, מ״מ קשה לסמוך על זה נגד התוספות.

עוד צדדי היתר שהמציאו האחרונים

ו) עוד יש שצידדו שאין איסור ללמד לעכו״ם תורה שבכתב (עי׳ שו״ת אגרות משה יו״ד ח״ב ס״צ, שו״ת יבי״א ח״ב יו״ד סי״ז אות ו׳), ועי׳ בשו״ת יבי״א הנ״ל מש״כ לדחות זה.

עוד מצאנו בטורי אבן (חגיגה יג ע״א) שהאריך בזה, ותורף דבריו, דאיסור ללמד תורה לעכו״ם משום גזל נגעו בה, ואם הישראל מוסר לו מרצונו שפיר דמי. וקשה לסמוך על זה לדינא דהתוספות שם ודאי לא פירשו כן (וכדמוכח שם בטו״א שחידש ד״ז כדי לתרץ קושיית התוספות), וכן בזהר הנ״ל מוכח שאין זה (כל) טעם האיסור. ולמעשה, אחרוני זמנינו לא סמכו על זה ואסרו בכל גווני (אג״מ ויבי״א הנ״ל. איברא דמה שהקשה האג״מ על הטו״א וז״ל ״ולא מובן כי מורשה הוא לכלל כנסת ישראל ולא לכל יחיד ויחיד״, הנה הטו״א הרגיש בזה שם ויישב זאת, עיי״ש בפנים).

עוד כתב שם הטורי אבן בסוף דבריו, שבדרך ארעי ומשום דרכי שלום אין איסור. ומשמע שצריך ב׳ התנאים. וזה מלתא דמסתברא טובא, דאל״כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בכמה סוגיות בש״ס כמש״כ הטו״א שם. 

והאג״מ עצמו כתב להתיר אם מלמד גם לישראל והגוי רק יושב שם ובמילא לומד, עיי״ש מה שביאר בזה יסוד נפלא בענין לפני עור.

והיביע אומר הנ״ל ג״כ האריך והעלה להקל ללמדו עברית ולשון הקודש (ויש לפקפק בזה, דביאר יסוד ההיתר מפני שבימינו אפשר ללמוד בלי מורה באמצעות מילון וכיו״ב שמצוי טובא וליכא לפנ״ע, וכבר הזכרנו סברא זאת למעלה וביארנו למה אין לסמוך על זה לדינא), וכן אם מקשה ומתמיה על דת ישראל מותר להקהות את שיניו ולהשיב לו. 

סיכום מהנ״ל והעולה לדינא

ז) ״והארכתי להראות כי אין הדברים ברורין בזה מאחר שליכא בפוסקים שלכן תלוי זה בסברות וראיות לפי המשמעות״ (לשון האג״מ שם). ונחזור ונגבב א׳ א׳ כל ההיתרים שמצאנו בענין זה:

א. באינו מוסר לו טעמים וסודות, רק הלכות פסוקות, דעת המהרש״א שאין איסור מגיד דבריו ליעקב, רק איסור לפנ״ע, ולפי״ז יש להמציא היתר בימינו שאינו אלא מסייע. והתוספות לא סבירא להו הכי ואסרו בכל גוונא. וקשה להקל נגד התוספות.

ב. נחלקו הפוסקים אם האיסור הוא רק בתושבע״פ אבל תושב״כ מותר ללמד לגוי. וביב״א דחה דעת המתירים בראיות צודקות לענ״ד.

ג. דעת הטו״א שאם הישראל מוסר לו מדעתו שאין איסור. וכבר כתבנו מה שקשה לסמוך על זה. 

ד. דעת הטו״א שבדרך ארעי מותר מפני דרכי שלום.

ה. דעת האג״מ שאם מלמד גם לישראל והגוי רק יושב שם ובמילא לומד, מותר. 

ו. דעת היבי״א שמותר ללמדו עברית ולשון הקודש (וכבר כתבנו מה שלענ״ד אין לסמוך על זה). 

ז. דעת היביע אומר שאם מקשה ומתמיה על דת ישראל מותר להקהות את שיניו ולהשיב לו.

והעולה לדינא בנדו״ד: פשיטא שאין היתר לענות לגוי על שאלות המתעוררות לו בשעת לימוד התורה, דזה ממש מסירת דברי תורה לגוי, ואין שום היתר מרווח על זה, זולת בדרך ארעי ומפני דרכי שלום, או אם מקשה ומתמיה על דתינו, ושני אלה אינם שייכים בנדו״ד. וצריך לשית עצות איך להשתמט מזה בדרכי נועם, או ללמוד אתו ענייני שבע מצוות בני נח דפשיטא להו להתוספות (חגיגה שם) שזה מותר, וכן כתב הרמב״ם (הלכות מלכים שם). ולענ״ד בזה יש לסמוך על פשטות משמעות התוספות והרמב״ם שמותר ללמדו אפילו בטעמים. וה׳ יהי׳ בעזרו. 

והנני ידידו דו״ש, 

שד״ב פאליטיקא