תקיעת שופר דראש חודש אלול

בענין התקיעות דר״ח אלול—עי׳ מג״א ס״ק ב׳ שדעת החכמת שלמה ולבוש ומשאת בנימין (סימן ב׳) דיש להתחיל מיום א׳ דר״ח אלול, וכ״כ מטה משה בשם מהרי״ל. וכן דעת הט״ז ס״ק א׳. וכן דעת האלי׳ רבה ס״ק ג׳ בעיקרא דדינא, וכן החרה החזיק בדברי נחמי׳ השלמה לסימן תקפ״א, עי׳ שם בקו״א בארוכה. וטעם דעה זו, דבא׳ דר״ח עלה משה להר. 

לאידך דעת המג״א עצמו להתחיל מיום ב׳. וגם האלי׳ רבה והדברי נחמי׳ הנ״ל כתבו שהמנהג בפועל להתחיל ביום ב׳. וכן משמע במטה אפרים ס״ז שעיקר המנהג להתחיל מיום ב׳, וכן כתב בערוך השלחן ס״א (״מפני שהוא יום הראשון לחדש זה״), וכן משמע קצת במשנ״ב ס״ק ג׳, וכן הוא שם בשם סי׳ דה״ח. וטעם מנהג זה, לתקוע ל׳ יום (מא׳ אלול עד כח בו, וב׳ ימי ר״ה), סמך לדבר תקעו בחוד״ש שופר. עי׳ במג״א שם ובנו״כ. 

ועי׳ בחיי אדם ריש כלל קלח כ׳ ב׳ המנהגים ולא הכריע, וכן בפרי מגדים (א״א ב׳) מסיים כל מקום לפי מנהגו, וכן בכף החיים אות ט״ז הביא לכל הנ״ל ולא הכריע. 

וכ׳ המג״א שם: ״ול״נ דהטעם כמ״ש התוס׳ בב״ק דף פ״ב בשם התנחומא דמשה עלה ביום שני דר״ח אלול רק שעברוה לאלול דהאי שתא וא״כ אין לזוז מהמנהג להתחיל ביום שני״ עכ״ל. והקשו עליו דלא קייל״ן כדברי התוס׳ הנ״ל, אלא כמש״כ התוס׳ עצמם שם בשם סדר עולם דעלה בא׳ דר״ח. וי״ל בפשיטות דר״ל שסמכו על סמך הנ״ל דתקעו בחודש, בצירוף סברת התוס׳ דגם עליית משה הי׳ ביום ב׳ דר״ח. ומיושב בזה קושיית הדברי נחמי׳ ״איך אפשר לעקור תקנה המפורשת בדברי חז״ל מחמת איזה רמז שלפי הנראה אינו מדברי חז״ל וגם לא הזכירוה הפוסקים הראשונים״. ולפמש״כ י״ל בדא״פ אדרבה מטעם זה עצמו נדחק המג״א ליישב המנהג (שלפי מש״כ הי׳ מנהג רווח בהרבה קהילות בישראל ולא מיחו בי׳ רבנן קשישי), ולכך הביא דברי התוס׳ הנ״ל לומר שגם לפי תקנת חז״ל לתקוע ביום עליית משה להר יציבא מלתא, די״ל שבאמת עלה בב׳ דר״ח. 

או באו״א קצת: כיון דיש עיקולי ופשורי בדבר אימתי עלה משה (עיי״ש בתוס׳ בארוכה), במילא ספק דרבנן לקולא. הגם שהעיקר שעליית משה ה׳ בא׳ דר״ח, מ״מ סוף סוף אינו מוחלט בתכלית שעלה בא׳ דר״ח ולא בב׳. ועי׳ כעין זה בשו״ע יו״ד קפד, ד ״ולא קים לן שפיר אי קודם הנץ או אחריו וכו׳״, ועיי״ש בש״ך ס״ק יג ויד, וד״ל. אלא שבנדו״ד אין זה מספיק לומר ספד״ר לקולא, דמאי קולא וחומרא איכא (משא״כ בסימן קפד שם), דמה יזיק אם יתקעו מיום א׳ דר״ח ובכלל מאתים מנה. לזאת יש סמך מתקעו בחודש שופר, שצ״ל חודש דוקא לא יותר (איברא דיש לדחות, דאין מניעה להוסיף על דבר המכוון כנגד דבר אחר כמש״כ הרמ״א בסימן רס״ג. ויש לחלק). או באו״א: כיון דספק דרבנן הוא והלכה רופפת, אין לך אחר המנהג כלום, בפרט שהמנהג יש לו סמך מן הכתוב וטעם הגון. וא״ש הכל.  

למעשה, ב׳היום יום׳ ל׳ אב כ׳: ״המנהג בבית רבינו שבמשך היום תוקעים להתלמד ומתחילים לתקוע אחר התפלה מיום ב׳ דראש חודש״ עכ״ל. וכן מנהג חב״ד בפועל, והוא כעין פשר בין כל השיטות הנ״ל. 

ועי׳ לקו״ש חל״ד ע׳ 95 ואילך ביאור נפלא בעבודת האדם ע״פ הוראה הנ״ל. ותו לא מידי.