שאור ששהה מעת לעת בכלי בשר

שאלה. א׳ הניח סטארטע״ר (sourdough starter) בכלי בשרי אב״י ונשאר שם יותר מכ״ד שעות, האם נעשה בזה בשרי. 

תשובה. לא שייכא כבישה אלא בדבר צלול כמבואר בארוכה בפמ״ג ריש סימן ק״ה, ולא בדבר גוש אף אם הוא לח קצת (ועי׳ יו״ד סימן שכ״ד סי״א דשאור הוא דבר לח).

אלא דלכאורה צ״ע, דהרי סטארטע״ר הוא מה שנקרא בתורה ׳שאור׳, ואם כנים אנחנו דלא שייכא בי׳ כבישה, איך נפרנס דברי הגמרא (פסחים ל ע״ב) שבית שאור חימוצו קשה ואפילו אם נשתמש בו רק בצונן אסור להשתמש בו מצה, והכי נפסק בשו״ע או״ח תנ״א סעיף כ״ב. 

והנה בשוע״ר שם סמ״ג אסבר לן טעמא דמלתא וז״ל ״ופעמים שהאשה שורה (ומנחת) בו את השאור ליתנו בעיסה ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי ומחמת חריפותו נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן״, והוא ע״פ דברי רש״י שם ד״ה בית שאור. ולכאורה צריך עיון גדול, דממנ״פ אי מחמת דין כבישה קאתינן עלה, מאי איריא שוהה הרבה, הא משקה חריף הנשרה בכלי נחשב כמבושל בכדי שיתננו על האור וירתיח כמבואר ביו״ד סימן ק״ה. וכן כתב להדיא לקמן סמ״ד גבי בית חרוסת שמחמת חריפות החומץ נבלע בו טעם חמץ, ולא הזכיר ״שהה הרבה״. ואם לאו מטעם כבישה אתינן עלה, וכן הוא אליבא דאמת דאין כבישה אלא במשקה לא בגוש כנ״ל, א״כ צ״ל דמטעם דבר חריף לחוד אתינן עלה, וג״ז קשה דדבר חריף אינו נבלע בכלי בלא דוחקא דסכינא אפילו נמלל בקערה בחוזק, וכמש״כ להדיא בט״ז יו״ד סימן צ״ו ס״ק ג׳, כש״כ שרק שהה שם. 

והנה כבר נתעורר בזה הפמ״ג סימן תנ״א א״א ס״ק מ״א, וכתב דחמץ שאני. ולכאורה יש לומר שכן משמע דיוק לשון הש״ס, מפני שחימוצו קשה. 

אבל לולא פה קדוש דפמ״ג הי׳ נלענ״ד לומר שזהו שדייק רש״י בגמרא שם לפרש ״כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור״, כלומר שרייה במים, דזהו פי׳ לשון שורין בכל מקום (שבת יז ע״ב, שם קמה ע״ב, ועוד; ולהעיר גם מפירש״י במדבר ו, ג ד״ה וכל משרת, ועי׳ שפ״ח שם) וע״י המים הוא דנבלע בכלי דרך כבישה. וצ״ל דשאור הוא דבר חריף וחזק מאד שאין המים מבטלים את חריפותו, עי׳ בשוע״ר לעיל סימן תמ״ז סכ״ז. 

ועפ״ז אתי שפיר מה שרבינו הזקן (שהבאנו לשונו למעלה) שהעתיק לשון רש״י הקיף תיבת ״ומנחת״ בחצע״ג. דבאמת מה שמנחת אותו שם אינו עיקר הטעם הנוגע לנו לדינא, רק זה ששורה אותו שם. ורש״י שבא לפרש דברי הגמרא אורחא דמלתא נקט, אבל בנוגע לדינא לא איכפת לן כ״כ מה שמנחת אותו שם רק מה שנשרה שם במים. 

אלא דאכתי צ״ע קצת מאי איריא שוהה ״הרבה״, דאי מטעם כבישה אתינן עלה כנ״ל הול״ל מעת לעת. ושמא י״ל שוהה הרבה משמע כמה ימים, וסתם כאן כאורחי׳ דמלתא כיון שאין נפק״מ לדינא דבכלל מאתים מנה. ועד״ז יש לפרש דברי התוס׳ (ע״ז סח ע״ב ד״ה ההוא עכברא) שכ׳ ״ששהה שם יום או יומים והי׳ כבוש וכו׳״ עיי״ש, דלכאורה כיון שבמעל״ע כבר הו״ל כבוש מה יוסיף תת כח אם שהה שם יומים ודקארי לה מאי קארי לה, א״ו אורחא דמלתא נקטו. ודוחק קצת. 

ועד״ז יש לדקדק ברש״י הנ״ל שכ׳ ״שהוא שוהה שם בלילה״, דלכאורה מאי איריא לילה ומאי איכפת לן אם שוהה בלילה או ביום, ואולי יש לומר שכוונתו שעובר עליו הלילה, דשוהה שם מעל״ע. ויותר נראה לומר דרש״י לא סב״ל כלל דין כבישה מעל״ע, דהרי בכ״מ פירש״י רש״י כבוש—בחומץ דוקא, עי׳ בזה ב״י ריש סימן ק״ה ביו״ד, וכיון שנקיט שאין כבישה אלא בחומץ במילא אזדא הראי׳ שצ״ל מעל״ע מבשר בחלב דאי תרו לי׳ כולא יומא וכו׳ עי׳ בב״י שם, ובאמת קייל״ן דכבוש בחומץ (חזק) שיעורו בכדי שיתננו על האור וירתיח כנ״ל. ועפ״ז י״ל שלדעת רש״י לאו דוקא חומץ, אלא כל דבר דאית בי׳ קיוהא שייכא בי׳ כבישה, ולאו דוקא במעל״ע, והאף אומנם ששאור השרוי במים לא בטלה חריפותו כנ״ל, אולי י״ל שמ״מ נקלשה קצת ואינו בולע בכדי שיתננו על האור וכו׳, אבל בכדי לינת לילה שפיר בולע.

ומיהו כ״ז לדעת רש״י, אבל לדידן דקייל״ן כבוש הרי הוא כמבושל בכל דבר צלול, צריך שיעור כבישה מעל״ע, ולאו מטעם קיוהא קאתינן עלה כדי שנאמר אולי בולע בפחות מזה. או י״ל שגם לדידן משום חומרא דחמץ חוששים שמא לא נתבטלה חריפותו לגמרי ע״י שרי׳ במים ויכול לבלוע בפחות מעל״ע בצירוף קיוהא וכבישה, וע״ד דברי הפמ״ג הנ״ל. וא״ש מה שרבינו לא הזכיר מעל״ע, רק ששוהה הרבה. וצ״ע בכ״ז. 

ואיך שיהי׳, עכ״פ בנדו״ד פשוט שאין לחוש לשום דבר.