טבילת כלים המיועדים למתנה

אודות טבילת כלי המיועד למתנה—שאלה זו שכיחה במיוחד בנוגע למשלוח מנות.

מחלקות הגהת אשר״י והאיסור והיתר

כתב הטור יו״ד סימן ק״כ: ״ישראל שלקח מן הנכרי והשאילו לחבירו אסור להשתמש בו בלא טבילה כיון שכבר נתחייב ביד הראשון״, וכתב ע״ז הב״י ״כ״כ שם התוספות והר״ש בשם רשב״ם וכ״כ סמ״ק. וכתב בהגה״א אבל אם לקחו חבירו לחתוך קלפים ולא לצרכי סעודה א״צ להטבילו שהרי שאול הוא בידו עכ״ל. והיה נ״ל דישראל שקנה כלי מנכרי לסחורה אם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטבילו דכיון דלא נתחייב ביד הראשון שהרי לא היה עומד אלא לסחורה ודמי להא דהג״א בלקחו לחתוך ולא לצרכי סעודה, אבל מדסיים וכתב שהרי שאול הוא בידו משמע שאם היה לקוח בידו היה חייב טבילה וא״כ ה״ה בלוקח מהעומדין אצל ישראל לסחורה כיון שמנכרי לקחם וכן הורה מורי הרב הגדול מהר״י בי רב ז״ל״ עכ״ל. 

וע״פ דברים אלה נפסק בשו״ע ס״ח: ״השואל או שוכר כלי מהעובד כוכבים אינו טעון טבילה אבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחבירו טעון טבילה שכבר נתחייב ביד הראשון ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו אין צריך להטבילו. הגה אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה אפילו דרך עראי בלא טבילה אף על פי שלקחו לצורך קלפים. וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה צריך טבילה גבי השני״ עכ״ל המחבר ורמ״א. 

וכתב ע״ז הט״ז שם: ״אבל באו״ה כלל כ״ח דין פ״ז כתב כיון שאם היה הישראל הא׳ רוצה לשמשו לסעודה אפילו עראי היה צריך לטובלו ממילא נתחייב בידו מקרי וע״כ ישראל השני השואל ממנו צריך לטובלו ותמיה לי מאד על רמ״א שלא הביאו לא בד״מ ולא כאן. ונ״ל דיש לטובלו בלא ברכה וה״ה השואל כלים מישראל החנוני לצורך סעודה יטבלנו בלא ברכה אלא דיש לחנוני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח״כ שלא יטבלנו שנית בברכה כנלע״ד״ עכ״ל, ועד״ז הוא בש״ך שם. 

והנה בהשקפה ראשונה נדו״ד תליא במחלוקת זו שבין הגהת אשר״י והאו״ה בכלים העומדים לסחורה, דלדעת הגה״א לא נתחייב הכלי ביד הנותן ובמילא שאפילו אם קדם וטבלו לא עשה כלום, ולדעת האו״ה כיון שאם הי׳ הנותן נמלך להשתמש בו לצרכי סעודה אפי׳ דרך ארעי הי׳ חייב להטבילו, במילא כבר חל חיוב טבילה על הנותן ואם טבלו שפיר דמי. ומאחר שבשו״ע ורמ״א ס״ח הסכימו כהגה״א הכי נמי י״ל בנדו״ד שלא נתחייב ביד הראשון ובמילא שאם טבלו לא עשה כלום ועדיין חייב השני להטבילו. והגם שהש״ך וט״ז שם חששו לדעת האו״ה, היינו רק לחומרא. 

לענ״ד אין נדו״ד דומה למח׳ הנ״ל 

מיהו לקושטא דמלתא לענ״ד אין הדמיון לכלי סחורה עולה יפה כלל. דשאני כלי העומד לסחורה דאינו כלי סעודה כלל והו״ל אצל הבעלים כעצים ואבנים, דאין הכלים אצלו שום תכלית כשלעצמם רק קרדום לחפור בהם פרנסתו ואם הי׳ מוצא פרנסתו ע״י מכירת בגדים או אוכלים או אפי׳ עצים ואבנים ממש לא הי׳ איכפת לו כלל, וגם עכשיו לא איכפת לי׳ כלל אם הקונה הולך להשתמש בכלים אלו לצרכי סעודה או לשום צורך אחר וגם אם קונה אותם כדי לשברם בחמתו לא איכפת כל זה להמוכר כלל, ונמצא שאינם בגדר כלי סעודה אצלו כלל וכלל, ומפני זה אינו יכול לטבלם לדעת הגהת אשר״י, והו״ל ממש כקונה כלים לחתוך בהם קלפים דהפוסקים שווינהו אהדדי עיי״ש בשו״ע ס״ח ונו״כ. ובהא הוא דפליג האו״ה וסב״ל כיון דאילו הי׳ נמלך להשתמש בו אפילו ארעי הי׳ חייב להטבילו, כבל חל עלי׳ שם כלי סעודה מעיקרא. ולא קייל״ן כן אלא לחומרא. משא״כ כלי הקונה כדי לתתו במתנה לאחר, הוא כלי סעודה גמור אצל הנותן, ומה בכך שרוצה ליתנו במתנה לאחר כדי שישתמש אף הלה בו ככלי סעודה, ומאיזה טעם לא יהי׳ יכול להטבילו, מאחר שקנאו מעכו״ם בתור כלי סעודה, ואכן עתיד שישתמשו בו בתור כלי סעודה, ומה לי הוא מה לי אחר.

ובאו״א קצת: ההג״א לא פסק דינו אלא מפני לתא דהכלי, דכיון שישראל הראשון לקחו לחתוך קלפים או לסחורה, לא בא לגדר כלי סעודה ואינו טעון טבילה כלל. אבל בכלי העומד ליתנו למתנה אין שום גרעון בעצם הכלי, והוא בעצם כלי סעודה, רק באת לחוש משום לתא דהנותן, שאינו עתיד להשתמש בו הוא עצמו בתור כלי סעודה. ובהא, אין לנו מקור שמפני זה לא חל עליו חיוב טבילה ועכ״פ שאם טבלו שלא עלתה לו טבילה. ואדרבה, מבואר בבאה״ט ס״ק כ״א ועוד הרבה פוסקים, שאם אחר הטביל כלים שלא מדעת הבעלים, עלתה להם טבילה, ולית מאן דפליג בזה. ואילו לפי דעת המחמירים בנותן כלי במתנה, האיך יכול אחר להטביל כלים שלא מדעת בעלים, הרי לא חל על המטביל חיוב טבילה כלל? אלא ודאי כמו שכתבתי, דלא איכפת לן בלתא דהמטביל, ורק אם יש חסרון בעצם הכלי שבגללו אין מחשיבים אותו ככלי סעודה, רק אז לא יועיל לו טבילה, ולא זולת זה. 

ועוד דאפשר לומר דבהא גם הגה״א אשר״י מודה להאו״ה דמכיון שאילו הי׳ נמלך להשתמש בו בעצמו הי׳ חייב להטבילו, גם טרם שנמלך חל עליו חיוב טבילה. ולא פליג אלא בכלי העומד לסחורה, דאין בכח סברת אילו נמלך להפוך לכלי סעודה מה שבעצם אינו כלי סעודה, אבל בכלי העומד למתנה שהוא בעצם כלי סעודה ובאת לחוש מפני שזה שהכלי בידו עכשיו אינו עומד להשתמש בו, בזה י״ל דגם הגה״א מודה לסברת אילו נמלך. 

או י״ל באו״א, דרק בכלי העומד לסחורה או שייחדו לחתוך בו קלפים פליג הגה״א דאין לחוש לאילו נמלך דאין זה שכיח וקרוב שימלך בכה״ג, אבל בכלי העומד למתנה שכיח יותר שימלך להחזיקו לעצמו ויתן חפץ אחר במקומו. ואיך שיהי׳, אין לנו מקור מדברי הגה״א שגם בכלי העומד ליתנו במתנה אין הנותן יכול להטבילו. 

ואין להקשות דלפי מה שבארנו דעת הג״א גם הקונה כלים מסוחר עכו״ם למה צריך להטבילו, דהרי לא הי׳ כלי סעודה אצל העכו״ם כלל, ונתהפך לכלי סעודה רק אצל הקונה הישראל. אין זה טענה, דהגוי אינו בר חיובא, ודיחוי מעיקרא אינו דיחוי, ואה״נ שהכלים אצלו כעצים ואבנים, אבל ברגע שבא ליד ישראל בתור כלי סעודה אצל הישראל נתחייב בטבילה. משא״כ אם כשבא ליד ישראל שהוא בר חיובא אז נדחה מחיובו כיון שאינו כלי סעודה אצלו, אז כיון דאידחי אידחי (ואף זה לא אמרי׳ אלא היכא שהישראל השני שאלם מאצלו, אבל אם קנאם ממנו חייבים בטבילה לכו״ע כיון שמגוי לקחם, עיי״ש בב״י ושו״ע). 

וע״ע שו״ת דברי טוביה סל״ז מש״כ בענין זה, והעלה כדברינו. ומה שכתב שם לרווחא דמלתא לזכות ע״י אחר, וכן יעצו כו״כ רבנים, הנה לצורבא מרבנן אפשר לתת עצה זו, אבל באמת יש בזה הרבה פרטים ע״י מי יכול לזכות עי׳ באו״ח סימן שס״ו ותקכ״ז, וכן שבכלי מתכות אי אפשר לסמוך על ברירה עי׳ בדברי טובי׳ שם, וכן איך לעשות הקנין באופן המועיל, כך שבדרך כלל קשה מאד להסביר כל זה לשואל רגיל בפרט ע״י שיחת טלפון, וזה רק מבלבלם יותר, ולא הועילו חכמים בתקנתם. ועכ״פ גם הרב הנ״ל העלה דמעיקר הדין יכול הנותן לטבלם. וכן שמעתי ממו״ר הגרש״י שווארץ שליט״א שכן דעתו נוטה מעיקר הדין (והיא לו נדפסה בקובץ הערות וביאורים שע״י כולל לרבני חב״ד [חשוון תשפ״ד] ע׳ סד). וכן כתבו עוד כמה מחכמי זמננו. וכ״א מהנ״ל דרך לו דרך אחרת בענין זה, וכבר כתבתי הנלענ״ד בזה, והבוחר יבחר. ועכ״פ כל הנחלים הולכים אל הים, שיש סמוכין חזקים לומר שנותן המתנה יכול לטובלו. 

ואני טרם אכלה לדבר אומר עוד, דאפילו מי שרוצה בכל זאת להחמיר בזה, זה פשוט שעכ״פ בכלי פורצלן שאינם חייבים בטבילה כלל מעיקר הדין אפשר לסמוך על האו״ה. ואפילו מצופים זכוכית אולי אפשר לסמוך על האו״ה, וכש״כ גולויזיר״ט דמשהו בעלמא הוא (עי׳ פמ״ג סימן תנ״א מ״ז ס״ק ל״א), בשגם שכבר נתבאר שיש סברא לומר שבכלי העומד למתנה גם הגה״א מודה. 

זאת ועוד אחרת, שהנותן כלים למקורבים בבית חב״ד שבלא״ה לא יטבילו כליהם, ודאי מוטב לסמוך על האו״ה אפילו בכלי מתכות (אלא שלכאורה לדידן דקייל״ן כהגהת אשר״י הי׳ אסור להכשיל מקורבים בכלי מתכות ואף לא בכלי זכוכית, ולא להכנס בפרצה לסמוך על דעה שלא הובא בשו״ע, ואין עושים שעת הדחק ובדיעבד בידים, ומי ביקש זאת מידכם קרינא בי׳. אבל באמת גם לדידן אפשר להקל כדלעיל.)

העולה לדינא

א) בכלי פורצלן, אפילו גלויזיר״ט בזכוכית, יש להקל בשופי שהנותן יטבילם. וכן בכל כלי שטבילתו רק מחומרא ומספק. 

ב) בנותן למקורב בבית חב״ד, או לכל מי שחשוד שלא יטביל בעצמו, קרוב הדבר לומר שמחוייב הנותן להטבילו דאל״כ מכשילו באיסור השתמשות בכלי בלתי טבול ובביטול מ״ע. ואפילו בכלי מתכות. וראוי להחמיר שלא ליתן כלי מתכות או כלי זכוכית גמור למי שאינו שומר תומ״צ שחשוד שלא יטבילם, אך אם מאיזה סיבה כבר השקיעו בזה כסף ויש הפסד (או אפילו אם אין הפסד אלא שלא ישמעו לנו וד״ל והחכם עיניו בראשו) ודאי שחייב הנותן להטבילו קודם שיתננו להמקבל.  

ג) בעלמא כבר כתבתי הנלענ״ד שהנותן יכול להטבילו. ומ״מ, כיון שיש מחמירים בזה וכן רווחה ההוראה, ואע״פ שאני אומר כך וכו׳ מימי לא מלאני לבי וכו׳, מהיות טוב היכא שאין כל הכרח להטביל הכלים, עדיף להניחם להמקבל לטבלם. 

אבל צריך לדעת שא״כ אסור להנותן להשתמש בהם שום תשמיש, ולכן אם מכין משלו״מ ורוצה למלאות הכלי במיני מאכל, ברור שהחיוב חל על הנותן להטביל הכלי, ואם אינו מטבילו אסור להניח בו שום דבר מאכל, והפסק חתיכת נייר וכיו״ב אינו מועיל כלום, ודלא כטעות העולם בזה (וכמש״כ במק״א). ותמהתי על מה שראיתי בספר ליקוט א׳ שמתוך מה שהחמיר בתחילה שאין הנותן יכול להטבילו, המציא קולא שגם יכול להניח בו מאכלים כיון שלא חל עליו חיוב טבילה, וזה אינו, ואין להאריך בדבר הפשוט לכל מעיין היטב ביו״ד סימן ק״כ.