טבילת מדחום לבשר והמסתעף בגדר חיוב טבילת כלים

נשאלתי [הרבה פעמים] אם ׳מדחום לבשר׳ (meat thermometer), והוא כלי למדידת חום העשוי כעין מחט שתוחבים אותו לתוך בשר כדי לבדוק אם הוא מבושל כ״צ, טעון טבילה.

ביאור דעת הש״ך סימן קכ ס״ק יא

תשובה. כתוב בשו״ע סימן קכ סעיף ה ״סכין של שחיטה יש מי שאומר שא״צ טבילה״. והגיה ע״ז רמ״א: ״ויש חולקין וטוב לטובלו בלא ברכה. הברזלים שמתקנים בהם המצות אינם צריכים טבילה״. 

והאחרונים נתקשו בהבנת דברי רמ״א, דמאי שנא ברזלים שמתקנים בהם המצות מסכין של שחיטה, דבסכין פסק רמ״א דיש לטובלו בלא ברכה ואילו בברזלים קא פסיק ותני שאינם צריכים טבילה כלל. והנה דעת הט״ז (ס״ק ז) שאה״נ ואכן מחייב רמ״א להטביל הברזלים בלא ברכה לחומרא, רק שלא חש לפרש הדבר ונקט לשון האו״ה, עיי״ש בט״ז. 

אבל הש״ך (ס״ק יא) לא ניחא ליה בזה, וכ׳ לחלק בין הא להא, וכ׳ דהרבזלים גריעי טפי, כיון דאי אפשר לשמשם למאכל אחר. דהנה הטעם שסכין יש מתירים בלא טבילה הוא משום שהמאכל עדיין צריך תיקון אחר, וע״כ כתב הש״ך דהברזלים לא רק שהמאכל צריך תיקון אחר, עוד איכא בגווייהו דא״א לשמשן למאכל אחר, וכיון דנחתינן בהו עוד דרגא אינם צריכים טבילה כלל, גם לא מחומרא כסכין. 

אח״כ הביא דעת הב״ח שמספריים שגוזזין בהם את הירק טעונים טבילה, וחלק עליו, דהרי א) המאכל עדיין צריך תיקון אחר, וב) א״א לשמשן למאכל אחר, וא״כ קיימים שתי התנאים לפטור כלי מטבילה לדעת הש״ך, ופטורים לגמרי. 

ובסיום דבריו כ׳ ״ולפי זה, כל שכן דהמקדח שמנקבין בו ברזות החביות אין צריך טבילה״. וצריך ביאור, מהו ה״כל שכן״ דקאמר הש״ך. 

ונראה לומר דהכי קאמר, מה ברזלים ומספריים של ירק שאי אפשר לשמשן למאכל אחר, והמאכל עדיין צריך תיקון פטורים מטבילה, מקדח שאינו משמש מאכל כלל (אלא כלי), לא כל שכן שפטור מטבילה. 

וכן ביאר בס׳ שבילי דוד וז״ל ״מקדח א״ז מטעם דלעיל אלא הטעם דאין למקדח עסק עם היין רק עם החבית״ עכ״ל. אלא דלפי דבריו עדיין אינו מובן לשון הש״ך שכ׳ ״כל שכן״, ולפי מה שכתבנו א״ש.

העולה מזה למעשה הוא שכל כלי שאינו משמש מאכל, אלא כלי אחר, א״צ טבילה כלל לדעת הש״ך. ונראה לומר בפשיטות שגם הט״ז מודה לזה, דלא מפשינן פלוגתא בלי ראיה והכרח גמור, ועד כאן לא פליג הט״ז אלא בברזלים שעכ״פ משמשים מאכל, אבל לא במקדח וכיו״ב שאינו משמש מאכל כלל. ואם היה סב״ל שאפילו מקדח וכיו״ב טעון טבילה, הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי, א״ו סתמו כפירושו, ופשוט. ובאמת זהו דין השו״ע בסעיף ד: ״טריפיד״ש ששופתים עליהם קדירות אינם טעונות טבילה, אבל פדיליא״ש טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו״.

אם נגיעת המאכל בכלי היא סיבה לחיוב טבילת כלים או רק סימן

והנה משמעות השו״ע שם ס״ד הוא שכל שאין הכלי נוגע בהמאכל, אינו טעון טבילה. אמנם כשנתבונן בזה בעומק יותר, נווכח לדעת שזה אינו, ואין מה שהכלי נוגע בהמאכל או אינו נוגע קובע שום דבר בנוגע לחיוב או פטור הכלי מטבילה. ונפקא מינא רבתי מדבר זה, כאשר יבואר להלן.

וטרם נבוא אל פרטי הביאור נסכם את הנקודה בקיצור, והוא: התורה לא חייבה להטביל אלא כלי סעודה, וכפי מה שביארו לנו חז״ל וכפי ראות עיני המורה מה הוא כלי סעודה. ומה שהכלי נוגע בהמאכל ברוב הפעמים הוא סימן מובהק שכלי זה הוא בכלל כלי סעודה (וזהו כוונת השו״ע בסעיף ד) אבל לא שזהו תכלית הסיבה שכלי מסויים חייב או פטור מטבילה. וכאשר נראה, יצוייר כלי שנוגע במאכל והוא פטור מטבילה מפני שאינו נחשב כלי סעודה, וכמו כן יצוייר כלי שאינו נוגע במאכל ועדיין חייב בטבילה מפני שבכל זאת הוא בכלל כלי סעודה. ועתה נבאר איך מוכח יסוד הנ״ל מהגמרא ודברי הפוסקים.  

הנה כדברינו מוכח בהסוגיא דעבודה זרה עה ע״ב (מלבד שבכל הסוגיא אינו מוזכר שם לא דבר וחצי דבר בענין אם הכלי נוגע בהמאכל, הנה ביותר מוכח) מאתקפתא דר׳ ששת: ״אי הכי (שאפילו כלים חדשים צריכים טבילה) אפילו זוזא דסרבלא (מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר—רש״י.) נמי״? ואהדר ליה ר׳ נחמן ״כלי סעודה אמורים בפרשה״. ואם אמת היה הדבר שכל שאינו נוגע בהמאכל פטור מטבילה, קשה לפרנס השקו״ט הזאת, דמאי היה קשה ליה לר׳ ששת, הרי זוזא דסרבלא אינם נוגעים במאכל. ואת״ל שר׳ ששת לא אסיק אדעתיה סברא זאת, א״כ הכי היה לר׳ נחמן למהדר ליה (״ותסברא, הני נוגעים במאכל והני אינם נוגעים במאכל״, או כיו״ב), אלא ודאי שחידש ר׳ נחמן לר׳ ששת הוא שגזירת הכתוב הוא רק בכלי סעודה, ואין מה שנוגע במאכל אלא סימן המצביע אל עיקר הסיבה המחייב שהוא היותו כלי סעודה, ובהסתלק העיקר הסתלק ג״כ הטפל, ובהעדר העיקר אין להטפל שום משמעות הן להקל הן להחמיר. 

והכי הוא ג״כ סדר הדברים בשו״ע, דבסעיף א׳ כתב המחבר ש״הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכות או של זכוכית . . . צריך להטבילם במקוה״. הרי שהתנה ג׳ תנאים לחייב כלי בטבילה: א) שהוא נקנה מגוי. ב) שהוא כלי סעודה. ג) שהוא ממתכות או זכוכית. ותו לא. ומה שכתב בסעיף ד׳ ״פדיליא"ש טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו״ היינו (לא שזה שנותנים עליהם המאכל הוא סיבה ותנאי לחייבו בטבילה, דא״כ היה לו להתנות כן בסעיף א׳ עם יתר התנאים העיקרים שם, אלא ודאי שמה שנותנים עליהם המאכל הוא רק) סימן שפדיליא״ש הוא כלי סעודה (כמה שהתנה בסעיף א), שבדרך כלל מה שנותנים המאכל ישירות על הכלי הוא סימן מובהק שהוא כלי סעודה, אבל אין כל הכרח להיות כן. 

ועוד יש לדקדק כן בדברי הש״ך הנ״ל, דלמה הוצרך הש״ך להשמיענו דין המקדח, הלא הוא הוא דין השו״ע בסעיף ד׳ כאשר ציינו למעלה, ואטו מתניתא אתא לאשמועינן? אלא ודאי דיש הבדל בין המקדח דהש״ך והטריפד״ש דהשו״ע, והוא שהטריפד״ש אינו נוגע בהמאכל כלל, ואילו המקדח מסתבר שנוגע בהיין, דהרי מקדחין בו נקב מפולש בהחבית וא״כ בודאי הוא נוגע בהיין בהקדחו פנימה, ואפ״ה פטור מטבילה, לא מפני שאינו נוגע בהמאכל, דהרי נוגע, אלא מפני שאינו נחשב כלי סעודה (מפני ש״אין לו עסק עם היין אלא עם החבית״), וכלי סעודה אמורים בפרשה (וכלי שאינו משמש מאכל אלא כלי אינו נחשב כלי סעודה, אע״פ שמזדמן לפעמים או אפילו תדיר שנוגע במאכל. והנה ככל החזיון הנ״ל כן הוא גם בפותחן שבימינו, אלא שבפותחן דידן פחות שכיח שנוגע בהמאכל כלל). 

וח״א העירני מדברי שוע״ר תנא, מב: ״כסוי של ברזל שמשימין על חררה כשנאפת על הכירה צריך ללבנו לבון גמור כדינו, לפי שברוב הפעמים הוא נוגע בגוף החררה שתחתיו ובולע ממנה טעם החמץ״ כו׳ עיי״ש. והרי בהל׳ טבילת כלים קכ, ה כ׳ הרמ״א כ״כיסוי שכופין על הפת לאפותו״ אינו טעון טבילה, אף שהוא נוגע במאכל ברוב הפעמים כנ״ל, א״ו כדאמרן. ועוד ראיה ברורה לדברינו העיר החכם הנ״ל מדין טריפיד''ש שאינו צריך טבילה (סעיף ד) אף שלפעמים המאכל נוגע בו ולכן צריך ליבון גמור (כמבואר בשוע״ר תנא, כד).

ביאור דברי רש״י ע״פ הנ״ל

וע״פ כל הנ״ל אפשר להבין דברי רש״י ע״ז עה ע״ב ד״ה כלי סעודה אמורים בפרשה שכ׳ ״אין דרך להשתמש באור אלא אלא כלים של צורכי סעודה וכו׳״ עיי״ש, שבודאי אין כוונתו לומר שרק כלים שתשמישן על ידי האור טעונים טבילה ולא זולת זה,* וזה אינו כמש״כ רש״י עצמו לעיל שם ד״ה את שדרכו להטביל (״כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה אין צריך תיקון אחר כגון כלי שתשמישו ע"י צונן יטביל ותו לא צריך״), אלא ודאי דרוצה לומר כל שתשמישו ע״י האור ה״ז סימן שהוא כלי סעודה, אבל כל שבלא״ה ג״כ ידעינן שהוא כלי סעודה ג״כ חייב בטבילה. 

* וכמו שכנראה הבין בדברי רש״י בס׳ מגדים חדשים ומפני כן הקשה ״יל״ד א״כ כלי זכוכית א״צ טבילה ולקמן בגמרא מבואר דצריכין טבילה, ויש ליישב״, ולדבריו עדיפא מיניה הו״ל להקשות דברי רש״י אהדדי וכמו שהערנו בפנים, אלא שע״פ מש״כ מובן שקושיא מעיקרא ליתא. 

(ועד״ז נראה לפרש כוונת הגר״א בביאורו ס״ק יו״ד שכ׳ שרק כלי שבולע מהמאכל טעון טבילה משא״כ שני כלים שאינם בולעים זמ״ז וכו׳ עיי״ש, והדברים על פניהם מתמיהים ביותר, דאטו כלי שאינו בולע מהמאכל, כלומר שתשמישו בצונן, פטור מטבילה? והא אאפל״כ כנ״ל וכמעט שמפורש הפכו בתלמוד. א״ו כוונתו הוא שכל שהוא ראוי לבלוע, טעון טבילה, ואע״פ שאינו בולע בפועל, כי מה שנוגע הוא בהמאכל הוא רק סימן שהוא כלי סעודה, אבל לא תכלית הסיבה. ולא בא לאפוקי אלא כלי שאינו נוגע במאכל אלא בכלי אחר שהוא פטור מטבילה, מפני שאינו כלי סעודה כלל. ודוק שהגר״א קאי על סעיף ד׳ בשו״ע ולא על סעיף א׳, וביארנו למעלה החילוק ביניהם.)

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

היוצא מכל הנ״ל הוא שאך ורק כלי סעודה טעונים טבילה, ומה שאינו כלי סעודה אינו טעון טבילה כלל, והדוגמאת עצמו מספר ואטו כי רוכלא וכו׳, אבל עכ״פ בנדו״ד המדחום אע״פ שתוחבין אותו להמאכל ממש, אינו טעון טבילה, דמאחר שאינו עושה שום פעולה בהכנת המאכל ואין אוכלים או מגישים המאכל באמצעותו, אינו טעון טבילה כלל, ואין העובדא שהוא נוגע בהמאכל מחייבו טבילה כמו שהוכחנו למעלה. וכ״פ בחוט שני טבילת כלים ע׳ כב.

מאידך, כל כלי סעודה טעונים טבילה, אע״פ שאינו נוגע בהמאכל, ומזה יש ללמוד שכלי הטעון טבילה שהניח עליו חתיכת נייר כסף וכיו״ב להפסיק בין הכלי להמאכל אינו מועיל כלום להשתמש בהכלי בלא טבילה. והנלענ״ד כתבתי.