אם מותר לחמם מרק שנתבשל בקדירה של בשר בקדירה פרווה

שאלה. מי שבישל מרק בקדירה של בשר, האם מותר לכתחילה לחממו בקדירה פרווה ושהקדירה ישאר בחזקת פרווה.

תשובה. פשוט שבדיעבד נשאר הקדירה בחזקת פרווה אף אם הקדירה הראשונה הי׳ של בשר ב״י, אבל צ״ע אי אריך למעבד הכי לכתחילה. 

דהנה, בש״ך סימן צ״ד ס״ק ט״ו מאריך להוכיח שאף לדידן דמחמרינן בנ״ט בר נ״ט, בג׳ נותני טעם מותר לכו״ע. וכן כתב אדה״ז בסימן תנ״ב בהגה. אך הט״ז שם בדף אחרון הביא בשם כמה ראשונים שמ״מ אסור לגרום נ״ט בר נ״ט לכתחילה אפי׳ בב׳ כלים. וצ״ע בדעת אדה״ז שם אם סב״ל להתיר לכתחילה בכל ענין או דוקא בהגעלה מקילינן שאינו אלא פעם אחת כמש״כ הסמ״ק שהביא הט״ז.

וגם לדעת הש״ך, אם בא לקבוע לו תשמיש, צריך לקבוע ממין שנשתמש בו באחרונה. ובנדו״ד, טעם בשר.

עכ״פ נדו״ד הוא לכאורה הך ממש דסימן צ״ד ס״ה שתחב כף חולבת בקדירה של מים, שהלך טעם מחלב לכף ומכף למים וממים לקדירה, וה״ה בנדו״ד שהלך טעם מהבשר לקדירה ומהקדירה למרק ואח״כ מהמרק לקדירה הב׳. ולפי״ז לכאו׳ תליא בפלוגתת ט״ז וש״ך הנ״ל. וכבר העירו שאף הש״ך בקו״א מודה להט״ז.

מיהו יש לדחות, דהרי בסימן צ״ה קייל״ן שליתן בכלי של מין הנגדי מותר לכתחילה כשכבר נתבשל (ולדעת הפר״ח שם, מותר אפילו לכתחילה לבשל על דעת ליתנו בכלי של מין הנגדי. ואף הפמ״ג שחוכך שם להחמיר, כ׳ שאין גוערין במיקל). ולא מחלקינן שם בין תבשיל חם לתבשיל קר כמש״כ הפוסקים. והשתא, ליתן מאכל חם שנתבשל בקדירה של בשר לתוך כלי כל חלב, מותר לכתחילה, אבל לגרום נ״ט בר נ״ט מכלי של בשר לתוך כלי פרווה, אסור לכתחילה אתמהה. אטו יציבא בארעא וכו׳.

וצ״ל דע״כ לא מחמרינן בנ״ט בר נ״ט בב׳ כלים אלא כשהכל נעשה בבת אחת, כהא דסימן צ״ד ס״ה שתוחב כף חולבת בקדירה של מים וכו׳ ובסימן תנ״ב שמגעיל כלי של חמץ בתוך כלי אחר, ונמצא גורם בידים נ״ט בר נ״ט בין הכלים, אבל בסימן צ״ה כשכבר נתבשל ונתן טעם  במאכל, שוב אין איסור ליתנו בכלי של מין השני, דסמכינן על הפוסקים שנ״ט בר נ״ט מותר בבישול כמש״כ שם הט״ז. ואם כנים אנחנו, בנדו״ד כו״ע מודו שמותר לכתחילה. ונלמד במכש״כ מהא דסימן צ״ה. אלא שצריך לדעת דאם בא לקבוע לו תשמיש וכו׳, כנ״ל. 

והגם שחילוק הנ״ל פשוט הוא ומוכרח ממקומו, הנה מקום אתי להוסיף מילין בהסברת טעם הדבר, ע״פ נופך אחד שנמצא אתי באמתחתי בענין אחר, והוא שייך לכאן. והנה הביאותיו אליך והצגתיו לפניך:

כתוב בשו״ע סימן תנ״ב סעיף א׳: ״יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית … כדי שלא יצטרך לדקדק שלא ינוחו המים מרתיחתן״.

וע״ז הגיה רמ״א: ״אך רבים חולקים, וסבירא להו דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים, על כן יש ליזהר אפילו קודם זמן איסורו שלא ינוחו מרתיחתן כל זמן שמגעיל״ עכ״ל. והשיג על זה המגן אברהם ס״ק ג׳: ״דברי הרמ״א תמוהים, דגם הרב״י מודה לזה אלא (כוונתו במש״כ המחבר ״וכן כדי שלא יצטרך ליזהר״) דלאחר איסורו כיון שנחו המים מרתיחתן אסור להרתיחן פעם שנית, דכל זמן שהם רותחין לא בלעו ממי הגעלה, ואם נחו מרתיחתן בלעי״.

והנה נתחבטו האחרונים בהבנת דברי המג״א במש״כ ״כיון שנחו המים מרתיחתן אסור להרתיחן פעם שנית״. ונאמרו בזה ג׳ דרכים: 

א) הוא פירוש המחצה״ש, וז״ל: ״ר״ל אם הגעיל הכלים כשהיה המים רותחין מ״מ יזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן כל זמן שהכלי בתוכו דלאחר שינוחו המים מרתיחתן שוב יבלע הכלי ממי הגעלה אע״ג שהכלי אינו בן יומו וגם יש ס׳ במים מ״מ לכתחלה היכי דאפשר אין לסמוך ע״ז. וכמ״ש בס״ק ו׳ ואפילו דעתו להרתיחן שנית א״כ שוב יפלטו מה שבלעו מי הגעלה אין לסמוך ע״ז במקום שאין צורך. גם יש לחוש שלא ידקדק כדינו על ההרתיחה שנית כיון שידע שכבר הרתיחו פעם א׳ ולא יסיק אדעתיה ששוב בלעו מי הגעלה״ עכ״ל. אך הלשון ״אסור להרתיחן פעם שנית״, קשה להולמו עם פירוש זה, דזהירות לכתחילה הוא דאיכא הא איסורא ליכא, ועיקר חסר מן הספר. 

ב) הוא פירוש הגרעק״א, שאחר שנחו המים, המים בולעים מהכלים, ואח״כ אף שמרתיחם עוה״פ, שוב לא אמרינן איידי דטריד וכו׳, דרק מה שבולע בעידן ריתחא אינו פולט, אבל מה שבלע מכבר פולט. וא״כ א״א להגעיל שוב במים הללו. 

ג) הוא פירוש היוצא מדברי אדה״ז סעיף כ״א (ומשנ״ב ס״ק ט) שלכתחילה אסור להוסיף בליעה בכלים, ״שהרי המים שביורה אסורין להנות מהם לכתחלה מחמת שהגעול בלוע בהם כמו שנתבאר, וכלים הללו שהוא רוצה להנות מהם ולהשתמש בהם איך יבליע בהם את הגעול״ עכ״ל. ומקור איסור זה נמצא בדברי הרמ״א ביו״ד סקכ״א ס״ב, שאין להשתמש במי ההגעלה (ודלא כביהגר״א שם שכ׳ חומרא בעלמא הוא ואין בזה משום מבטל איסור לכתחילה עיי״ש. ודא״ג יש להעיר שמש״כ בחלקת בנימין סימן קכ״א ס״ב ביאורים ד״ה ואין שיש לצדד להתיר להשתמש במי הגעלה אם הם שאר משקים ולא מים, פשוט שע״פ המבואר בשוע״ר סימן תנ״ב ס״ו אין חילוק בזה, וכמו שצידד הו״ע שם בתחילה ע״פ דעת רבנו, ולא באתי אלא להעיר שמסקנתו שם לא קיימא לדידן, אף שאין זה מצוי כלל וכלל).

והנה, לא מצאנו איסור בשום מקום לבשל מאכל איסור בכלי, אע״פ שעי״כ נכנס בו בליעת איסור. וחוץ מאיסור בישול חוץ מבשר בחלב (ומבבו״ח שמעינן לאינך איסורים שאין איסור לבשלם, וחידוש הוא אצל בב״ח) לא מצאנו איסור בישול אצל שום איסור. יתירה מזו, כתב הפמ״ג (סימן תק״ט א״א י׳) שלהגעיל מבשר לחלב, נוהגים להטריף קודם את הכלי. ולכאו׳ צ״ע, דאם כדברי אדה״ז כן הוא, הרי אסור להוסיף בליעת איסור בכלים אם בא להגעילו אח״כ, דהוה כמו מבטל איסור לכתחילה, ואת אמרת לכתחילה למעבד הכי (וא״ל גברא אגברא קא רמית, דפשיטא דעדיף לן שלא לאפושי פלוגתא. ותו, דהמשנ״ב הביא דברי אדה״ז בסימן תנ״ב כנ״ל, ובסימן תק״ט מביא דברי הפמ״ג, מכלל שאין סתירה ביניהם).

אך ע״כ שהוא דין מיוחד בהלכות הגעלה, שאסור להוסיף בליעה דהוי כמו מבטל איסור לכתחילה, כמו שביאר אדה״ז בטוטו״ד. כיון דבשעת מעשה הוא עצמו מחזר אחרי׳ לשרפה מוסיף בה בליעת איסור, לא אריך למעבד הכי והוי כמו מבטל איסור לכתחילה. משא״כ אם הוא שלא בשעת הגעלה, ואפילו אם בדעתו להגעילו אח״כ כהא דסימן תק״ט, לית לן בה, דזיל הכא [בשעת ההבלעה] ליכא איסורא, דהרי כעת אינו מתעסק בהגעלה, וזיל הכא [בשעת ההגעלה] ליכא איסורא, דמאי דהוה הוה. ע״כ מן הרשום אצלי בהערות להלכות הגעלה, עם קצת שינויים קלים. 

וככל הדברים האלה נלמוד לנדו״ד, דאיסור גרימת נ״ט בר נ״ט לכתחילה הוא רק היכא שהוא עושה הכל בב״א וגורם בידים נ״ט בר נ״ט, משא״כ אם בשעת בישול הראשון לא הי׳ איסור, לא איכפת לן מה שאח״כ נגרם נ״ט בר נ״ט אפילו במאכל עצמו כמש״כ הרמ״א סימן צ״ה, כש״כ בכלי. ופשוט.