תשובה ארוכה בדיני זיעה

חתיכת דג שנצלה בגריל בשרי

והמסתעף בדין זיעה הנוגע להרבה דינים שונים

שאלה. חתיכת דג הונחה על קרש עץ בתוך גריל בשרי, כאשר הרשתות של הגריל היו מלוכלכות משימוש בבשר מלפני כשבוע ימים. לפני הנחת הדג, הגריל כבר הוסק מספר דקות, ולאחר מכן נסגר מכסה הגריל למשך כמה דקות והדג בתוכו. האם מותר לאכול הדג.

תשובה. א) קודם כל צריכים אנו לבאר דמאחר שלא הושם הדג באופן ישיר על הגריל, רק על קרש עץ, אין שום חשש שנגעו הדגים בבשר עצמו, ואפילו אם הי׳ ממשות בשר על הרשת במקום ששמו שם הקרש עץ ג״כ מותר בדיעבד, כיון דאפילו אם בלע הקרש עץ טעם בשר ופלטתו לתוך הדגים, אין טעם פליטת כלים אוסרת משום סכנה, כמבואר בט״ז (סימן קט״ז ס״ק ב׳. וכ״כ בסימן צ״ה ס״ק ג׳). ואפילו אם בלע הכלי מצד חוץ בשעת בישול ממש [פמ״ג סימן ק״ח שפ״ד ס״ק י״ח בסופו ״מזה למדתי, אם בישלו דגים במחבת ובחוץ נפל שומן חם וכדומה על המחבת, אין חשש לדגים, דהוי בליעת כלי״ עכ״ל. מיהו יש לומר דלשיטתו אזיל בסימן צ״ה, ושהחוו״ד שפליג שם בביאורים ס״ק א׳ יחמיר גם בזה. והכי מסתבר. אבל מ״מ בנדו״ד כיון שלא הי׳ ידוע שם בשר בודאי והוא רק חשש, ואפילו אם הי׳ שם איזה שאריות בשר בודאי הי׳ קטן מאד דלא שליט בי׳ עינא דאל״כ לא הי׳ מניח שם דגים, וא״כ בטל בשישים ושרי אפילו לדעת החוו״ד]. מיהו צריך לדון על עצם צליית הדג בגריל בשרי, ובעיקר, שאם היו שאריות בשר דבוקים ברשתות הגריל, נמצא לכאורה שהדג נצלה יחד עם בשר בתנור אחד, ונחזי אנן בס״ד.

גרסינן (פסחים עו ע״ב) ״ההוא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא, אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא, מר בר רב אשי אמר, אפילו במלחא נמי אסורה משום דקשיא לריחא ולדבר אחר״. ופי' רש״י: ״אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא שיש בו חלב, משום דקסבר ריחא מילתא היא״. וחזינן דדג שנאפה עם בשר בתנור אחד, אף אם לא נגעו זה בזה, אסרה רבא מפרזיקא למיכלה משום דריחא מלתא היא, וריח הבשר נכנס להדג ואסרה. והנה רש״י עצמו לעיל שם ד״ה אמר רב פסק כלוי דריחא לאו מלתא היא, ומשמע שלדעת רש״י מימרא זו דההוא ביניתא דאיטווא אתיא דלא כהלכתא [שוב מצאתי בס״ד שהתוס׳ (ע״ז סו ע״ב ד״ה רבא) הבינו כן דעת רש״י עיי״ש, וברוך שכוונתי].

אמנם בדרכי משה (סימן קט״ז ס״ק ג׳) כ׳ וז״ל: ״באו״ה כלל ל״ט כתב דלכתחילה אסור לצלות בשר עם דגים יחד משום ריחא מילתא, אבל בדיעבד שרי, דלא הוי סכנה רק דרך בישול, ואם הם סמוכים שהשומן זב מהם אסורין אף בדיעבד, כדאיתא בפרק כיצד צולין״ עכ״ל, והיינו הגמרא הנ״ל, ומשמע שפי׳ הא דאסרה רבא מפרזיקא הוא מחמת שומן הזב ביניהם, ואין מחלוקת בין רש״י והאו״ה לדינא, רק בפירוש הגמרא. וכן פסק הרמ״א (שם ס״ג): ״אין לצלות בשר עם דג משום ריחא, מיהו בדיעבד אינו אסור״.

ובש״ך (שם סק״א) הביא דעת מהרש״ל שמותר אפילו לכתחילה ואין בו משום ריחא מלתא לענין סכנה, ודעת הבאר שבע דאסור אפילו בדיעבד. וכן דעת הפר״ח להחמיר אפילו בדיעבד, אם לא בתנור גדול, עיי״ש ס״ק ד׳. וכן החמיר החכ״א (ריש כלל ס״ח), וכן משמע דעת הט״ז (ס״ק ג׳) להחמיר. אבל בבי' הגר״א (ס״ק ג׳) משמע שמסכים לדעת רמ״א שבדיעבד אין איסור. וכן כתב הערוה״ש (ס״י) ״ואנו אין לנו רק דברי רבינו הרמ״א שפסק דמותר בדיעבד״.

והנה אף על פי שרבו האוסרים, ידוע מש״כ המג״א (או״ח סימן קע״ג) ״ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ״כ, דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמרא שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות״. וכן ידוע מש״כ החת״ס (יו״ד סימן ק״א, הביאו בפת״ש ס״ק ג׳) שאחרי דחזינן להרמב״ם שרב גוברי׳ ברפואות וכו׳ שהשמיט לכל ענין זה דבשר בהדי דגים, מסתמא לפי עוצם חכמתו ידע דנשתנו הטבעים וכו׳, ונהי שלא נסמוך על זה לעשות מעשה לאכלם זע״ז, מ״מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא וכו׳, וליכא אלא איסור קל דרבנן עיי״ש. והנה באיסור קל דרבנן בודאי כדאי הם הרמ״א ומהרש״ל והמג״א והגר״א והערוה״ש לסמוך עליהם, ובפרט דכבר ביארנו שכן הוא גם דעת רש״י, ושהרמב״ם לא הביא דין זה כלל ועיקר.

מיהו כל זה הוא רק לענין ריחא, אבל מ״מ עדיין צריך לחוש שחתיכות בשר שהיו דבוקים לרשתות הגריל הזיעו ונבלע הזיעה בהדג, ונאסר מחמת זיעה, דהרי לענין זיעה קייל״ן (יו״ד סצ״ב ס״ח) דזיעה היוצאת מדבר חשובה כאותה דבר. ועוד, שכיון שסגר מכסה הגריל הו״ל כהא דקייל״ן (סימן ק״ח ס״א) דאם הזיעה המחבת משניהם אסור אפילו בזה אחר זה.

אמנם עכ״ז נלענ״ד שיש להקל, דבמאכל יבש אין חוששים לזיעה מן הסתם, כאשר יבואר להלן (אות ז) בארוכה, ובפרט בנדו״ד דכבר הוסק התנור כמה דקות לפני ששמו בו הדג, ויש לתלות שכבר נשרפו כל שאריות הבשר שהיו שם. ועוד, דאפילו את״ל שנשארו איזה חתיכות בשר נדבקים ברשתות הגריל והזיעו, בודאי זיעתם נתבטלה בשישים בדגים, ואנן קייל״ן להקל בביטול בשישים אפילו לענין בשר ודגים כדעת הנקוה״כ (סימן קט״ז) ורוב הפוסקים [עי׳ בספר שמירת הגוף והנפש שהביא באריכות כל שיטות הפוסקים בזה, ועיי״ש דרובא דרובא מסכימים להקל כנקוה״כ]. ועוד, יש לצרף דעת הפרי מגדים שרק במשקים אמרינן שזיעתו כמותו, ולא בזיעת אוכלים [יעויין פת״ש סימן צ״ב ס״ק ו׳, וע״ע בפמ״ג סי' תנ״א א״א ל׳. ועי׳ בשו״ת צמח צדק או״ח סימן מ״ג שהראה פנים לדעת הפמ״ג, ואף שלבסוף כתב שדבריו אינם מוכרחים, ובאמת שרבו החולקים על הפמ״ג, מ״מ בנדו״ד חזי לאצטרופי עכ״פ]. והנה מאחר שלא הי׳ נראה ממשות בשר על רשתות הגריל, רק לכלוך בעלמא שהיו משערים שהוא שאריות הבשר ממה שצלו בו לפני שבוע, ובאמת יש לתלות שכל השאריות כבר נשרפו ונעשו אפר, ואפילו אם תמצי לומר שנשאר שם איזה שאריות ממשות בשר, יש כמה טעמי תריצי לסמוך עליהם להקל, ע״כ בהצטרפות כל הנך צדדים פשיטא לענ״ד שיש להתיר הדגים.

מקור דין זיעה

ב) והנה רוב שרעפי בקרבי על עיקר גוף דין זיעה שהוא נוגע להרבה דינים שונים בבשר בחלב והגעלה ועוד כמה דברים, ע״כ אמרתי הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ומה גם שמתוך דברינו להלן יתבארו עוד כמה צדדים השייכים לעיקר נדון שאלתינו. ובאמת כל מה שנאריך בזה אינו אלא אפס קצהו טיפה מן הים, ומה שתקצור היריעה מהכיל נשלימנו בעוד מועד בעז״ה.

כתב הרא״ש ז״ל בתשובה (כלל כ׳ אות כ״ו): ״בני שיחיה ששאלת על אלפס חולבת אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדירה של בשר. נראה לי שאסור, ואפילו בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר הקדירה. כי הזיעה העולה מן האלפס הוא כמו חלב כדתנן (בפ״ב משנה ב׳ דמכשירין) מרחץ טמאה [של מים שאובין] זיעתה טמאה, וטהורה [כגון של מי מעין] בכי יותן, בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה. ועוד שנינו התם (משנה א) זיעת האדם טהורה, שתה מים טמאים והזיע זיעתו טהורה, בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה. מכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר. נמצאת זיעת האלפס חולבת היא כחלב, והוה ליה כטיפת חלב שנפלה על קדרה מבחוץ שאוסר הקדרה ואפילו יש בקדרה ס׳ כנגד הטפה, כי הטפה אוסרת כל סביבותיה. אלא שרבינו מאיר ז״ל היה אומר אם יש בתבשיל שבקדרה ס׳ פעמים ס׳ של הטיפה מותרת, שהטיפה אינה אוסרת אלא עד ס׳, ואם יש בתבשיל ס׳ לבטל אותם ס׳ מותר. אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה, והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה״.

ופירוש לדברי הרא״ש, כתב בתרומת הדשן (ח״ב סי׳ ק״ג): ״מחבת של חלב תחת הקדירה של בשר, שכתב הרא״ש הזיעה עולה ואוסר כמה שיעור הרחקה ... וכמה שיעור הרחקה ההוא דכתב הרא״ש במחבת של חלב, נראה השיעור שאם אין היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה, אפילו אם היה הזיעה עולה אפילו שעה אחת אפילו שתים אין איסור בדבר, אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה. ותדע, שכן מנהג פשוט שתולים בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר, אע״פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה אינה אוסרת, כמו שראיתי בהגה״ה ביש איסור והיתר שהזיעה אוסרת ומייתי ראיה ממחבת מכשירין, ותשובה זו איננה באשירי ולא ביורה דיעה״.

ודברי הרא״ש הנ״ל הביאם הטור ביורה דעה (סוף סימן צ״ב) וז״ל: ״כתב א״א הרא״ש ז״ל מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסרתה״. ועי׳ בב״י (שם) שציין לתשובת הרא״ש והתה״ד.

ועל מש״כ הב״י בשם תה״ד העיר בד״מ: ״וסיים שם ותדע שהרי תולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליו תדיר, אע״פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת אותו הזיעה אינה אוסרת עכ״ל, ובאו״ה (כלל ל״ב) הא דאסור במחבת שתחת הקדרה ה״מ שהמחבת מגולה, אבל כשהוא מכוסה אע״פ שיושב עליה ממש ושניהם רותחין אינו נאסר דהוי כב׳ קדרות שנוגעין זו אצל זו דשרי עכ״ל, וז״ל המרדכי (פכ״ה דף תשל״ז ע״א) בקדרות שאצל האש א׳ של חלב וא׳ של בשר והן רותחות אין נבלע מזו לזו אע״פ שנוגעין כך פסק מהר״ם עכ״ל, וכ״כ בהג״מ (פ״ט מהמ״א) אמנם בהגש״ד בשם מהרא״י משמע דיש להחמיר בכה״ג״.

והכי נפסק בשו״ע (סימן צ״ב ס״ח): ״מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה ואוסרת. הגה: אם היה חלב במחבת בעינן ס׳ בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה, וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה, אבל אם אין היד סולדת בזיעה הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב ולא חיישינן לזיעה שעולה, וכן אם המחבת מכוסה הכל שרי, מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה״.

פירוש דברי רמ״א ״מידי דהוה אב׳ קדירות״

ג) והנה מש״כ הרמ״א ״מידי דהוה אשתי קדירות״, פירושו הוא דאם המחבת מכוסה, מותר אפילו אם נוגעים זו בזו מידי דהוה אשתי קדירות, וכש״כ אם האחד תלוי למעלה במרחק קצת דומיא דרישא, וזו ואצ״ל זו קתני. אלא שאין זה מוציא אותנו ידי חובת ביאור, דנוגעים זו בזו מאן דכר שמיה ומאי שיאטי׳ לכאן. ומפני זה העיר נכונה בס׳ בדי השלחן (ס״ק קע״ד) וז״ל: ״ומדקדוק לשון רמ״א משמע דגם שהמחבת מכוסה יש זיעה דהיינו הזיעה של המחבת עצמה, אבל ההיא זיעה לא חשיבא לאסור ועיין מש״כ הב״ח בביאור דין זה״. והילך לשון הב״ח הנוגע לעיניננו: ״ובאו״ה כתב עוד דאין הזיעה אוסרת אא״כ המחבת התחתונה מגולה, אבל אם התחתונה מכוסה אין הזיעה אוסרת אפילו אם העליונה עומדת על התחתונה ממש ע״כ, ונראה שטעמו לפי דכשהוא מכוסה אפילו היד סולדת בזיעה אין שם לא ממשו ולא טעמו, אלא ריח בעלמא ואינו אוסר, וכל זה כתב בהגהת ש״ע כאן״ עכ״ל.

פירוש דברי רמ״א ״מיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה״

ד) עוד יש לדקדק, במה שסיים רמ״א ״מיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה״, דנותן מקום לפרש שקאי על כל מה דלעיל מיניה [״בכל זה״] בסעיף זה, וזה ודאי אינו, דלעיל כתב בלישנא דבהדיא משמע שמיירי לכתחילה: ״תולין בשר ליבש ... ולא חיישינן לזיעה שעולה״ [ושוב מצאתי שכ״כ באג״מ יו״ד ח״ג ס״י, וברוך שכוונתי], ועוד דבדרכי משה כתב בהדיא דבהגש״ד בשם מהרא״י משמע דיש להחמיר בכה״ג [שתי קדירות], ותו לא. ועוד, דבתרומת הדשן שהוא מקור הדין של שיעור הרחקה עד שאין היד סולדת ודהא דתולין בשר ולא חיישינן, לא כתב דבר וחצי דבר על שיש להזהר בזה לכתחילה. ועוד, שבתורת חטאת (סוף כלל נ״ו) לא הזכיר דברי הרמ״א שיש ליזהר בזה לכתחילה [ובתורת האשם שם, אחר שהביא דברי תשובת מהרי״ל שכתב ליזהר מלתלות בשר לייבש במקום שיכול לנטף למטה, מסיים בזה״ל: ״ומכל מקום אין זה כחולק על מהרא״י בסברא זו דאין זיעה עולה כו׳, שהרי קפידתו של מהרי״ל שהעליון יאסור את התחתון״, הרי שגם המחמיר בדין תולין בשר, אינו מחמיר מטעם דיש להחמיר לכתחילה מפאת הזיעה, אלא מטעם אחר.] והדבר פשוט שלא קאי אזהרת רמ״א ליזהר לכתחילה, אלא על דין שתי קדירות ועל דין מחבת מכוסה הנלמד ממנו, ותו לא, וזיעה שאין היד סולדת בה אין צורך ליזהר בה אפילו לכתחילה [אבל עי׳ לקמן שצריך עכ״פ הדחה].

אמנם עיין בתורת האשם (שם), שבסוף דבריו חוכך לומר שמה שכתב רמ״א כאן שיש ליזהר לכתחילה, קאי גם על אם העליון מרוחק עד שאין יס״ב וגם על דין דתולין בשר לייבש. ובקט שכלי לא ירדתי לסוף דעתו הק׳ מכל הלין טעמי דלעיל, ומקצתם הביא גם התורת האשם שם, וצ״ע. ועכ״פ כמדומה שכן המנהג פשוט ליזהר אפי׳ בזיעה שאין היס״ב, וישראל בני נביאים הם ומנהגן תורה היא, זאת תורת האשם. ועי׳ מש״כ להלן מהפמ״ג, שיש ליזהר בזה מטעם אחר.

דעת הפוסקים בגדר ״זיעה״ והנפק״מ לדינא

ה) דע עוד, שדין זיעה מתחלק לשני ציורים, הא׳ הוא מה שצייר הב״ח בתשובה (שו״ת הב״ח החדשות סי׳ כ״ד), וז״ל: ״ונראה דמיירי [דין זיעה שכתב הרא״ש בתשובה הנ״לֹ] בכירה שלהם שעשויין כקדירה ושופתין על פיה קדירה, דהתם ודאי כיון דהמחבת היא למטה בחלל הכירה וקדירה של בשר על פי הכירה, אין מקום לזיעה להתפשט לצדדים, וא״כ בעלות הזיעה בא אל הקדירה ואוסרתה, ולפיכך לא נתן הרא״ש ז״ל שום גבול אלא כתב בסתם ונבלע בקדירה ואוסרתה, אבל בנידון דידן [נידון השאלה שם] שהחדר רחב ומבשלין על פי התנור בכירה שלנו דאין לה חלל דהמקום מגולה והזיעה מתפשט גם לצדדין, אעפ״י שעולה ג״כ למעלה אין לנו לומר שנבלע בודאי בבשר שתלה למעלה, ואין לנו לאסור הבשר מפני אותה זיעה ... כן נ״ל להלכה״.

ואח״כ ממשיך ומצייר ציור הב׳, ״אלא שמהרא״י בכתביו פסק ופירש אההיא דתשובת הרא״ש דאינו אוסר אלא א״כ היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה, וכתב שכן המנהג פשוט שתולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר, אעפ״י שהזיעה עולה מן תבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה עכ״ל, נראה שמפרש תשובת הרא״ש דאיירי בכירה שלנו, ואפ״ה אוסר הקדירה של בשר, ולכן פירש דאיירי שהיד סולדת בו ... ולדבריו אנו שומעין אע״פ שאין ראיה לו מן התלמוד, וכן פסק מהר״ם איסרל״ש סוף סימן צ״ב ביו״ד״.

והיינו שלדעת רמ״א דיני זיעה אמורים גם במקום מגולה, דאע״פ שיש מקום לזיעה להתפשט, עדיין אוסרת זיעה כל זמן שהיד סולדת בה. ולכן, אין היתר בתליית בשר על גבי מחבת של חלב, אא״כ הוא רחוק כל כך שעד שהזיעה עולה ומגיעה אל הבשר היא מצטננת לפחות מיס״ב.

אבל לדעת הב״ח, אין דיני זיעה אמורים אלא במקום מכוסה שאין מקום לזיעה להתפשט, אבל כל שיש מקום לזיעה להתפשט, אינו אוסר אף שהיס״ב. וכן פסק הערוה״ש (סי' צ״ב סעי' נ״ה). אבל הב״ח עצמו, אע״פ שכתב שכן נראה לו להלכה, הסיק ששומעים לדברי תרוה״ד אף שאין ראי׳ לו מן התלמוד. אבל אם יש ספק אם היס״ב, כותב להקל, מאחר שלדעתו אפילו ודאי יס״ב אינו אוסר [ובשו״ת מהרש״ם (ח״ד סי' פ״ה) כ׳ וז״ל ״ובפרט שכבר כתב בתשו׳ ב״ח החדשות (סי' כ״ד) דכל איסור זיעה הוא רק חומרא ובכל ספק יש להקל וכו׳״ עיי״ש, וצ״ע איך הבין כן בדברי הב״ח.]

והנך רואה שאם ננקוט שאין דיני זיעה אמורים אלא במקום מכוסה, שוב אין מקום להסתפק בדין תולין בשר לייבש, דפשוט שמותר מפאת שהוא במקום מגולה, ואין אנו צריכים לבוא להיתר שאין היס״ב. ומעובדא שהרמ״א הזכיר דין תולין בשר, הוכיח הב״ח שסבירא ליה לרמ״א שדיני זיעה אמורים גם במקום מגולה. ומכאן יש לי מקום עיון על הערוך השלחן, שבסעיף נ״ד הביא דין תולין בשר והיתרו ״מפני שהבשר הוא רחוק הרבה ממנו״, ובסעיף נ״ה הוכיח [כדעת הב״ח] ״דלא שייך זיעה אלא במקום מוקף״, וצ״ע.

דין זיעה שאין היס״ב

ו) הנה ראינו שזיעה שאין היס״ב אינה אוסרת כלום לכולי עלמא, אבל נחוץ לדעת דברי הפמ״ג בהנהגת השואל סדר שני אות ל״ו:

״מה שנוהגין שתולין לייבש בשר למעלה ולמטה מבשלין תדיר חלב, הואיל והזיעה אין יד סולדת למעלה כמבואר בפסקי מהרא״י (סי׳ ק״ג, הובא ביור״ד סי׳ צ״ב סעי׳ ח בהגה״ה), א״כ יש ליזהר עכ״פ שירחצו הבשר היטב יפה יפה, כי עכ״פ יש זיעה מחלב אלא כל שאין יד סולדת בו אין נבלע. ודבר דלאו אורחיה למיכליה בלא הדחה שרי כבסימן צ״א סעיף ב׳ בהגה״ה, וכל שכן בשר יבש. ואם נתבשל כל בלא הדחה ותמיד היה עולה הזיעה מחלב, אני חוכך לאסור, כי אי אפשר לשער בס׳״.

היוצא מזה הוא שאף שזיעה אינה אוסרת בפחות מיס״ב, מ״מ בשר עד״מ שהיה נתון תמיד נגד זיעת חלב, צריך הדחה קודם בישולו או אכילתו.

ויש להעיר במש״כ הפמ״ג ״תמיד״, דלכאורה אתי לאפוקי שאם באקראי פעם או שתים הגיע זיעת חלב שאין היס״ב אל הבשר, מותר בדיעבד אם נתבשל בלא הדחה. ויתיישב מה שלא העירו מזה כל הפוסקים הנ״ל עד הפרי מגדים, אלא סתמו שכל שאין היד סולדת בזיעה לית לן בה. וכפשטות לשון רמ״א ״אבל אם אין היד סולדת בזיעה הכל שרי״.

אבל באמת אי אפשר כלל לפרש כן, דאיזה שיעור תתן לדבר, וממנ״פ, אם זיעתו כמותו אפילו בפעם אחת צריך להדיחו, ואפילו אם אין שם רק משהו בעלמא מה בכך, הרי אין מבטלין איסור לכתחילה וצריך הדחה. ומש״כ הפמ״ג ״תדיר״ ו״תמיד״ אורחא דמלתא נקט. וצ״ל לפי״ז דהא דתולין בשר לייבש וכו׳, בשר זה אורחי׳ בהדחה כהא דסימן צ״א ס״ב, וא״ש מה דשתקו מזה כל הפוסקים כאן.

והנה עד כה דברנו על זיעת כלי ראשון. אבל באמת אנן קייל״ן בסימן ק״ה ס״ג להחמיר גם בכלי שני כל שהיד סולדת בו, וממילא גם זיעתו כמותו. מיהו לדעת המחבר והרמ״א שמקילים בכלי שני בכל ענין בסימן ס״ח וק״ה ס״ג, פשוט שגם זיעת כלי שני צונן נחשב אפילו אם היד סולדת בו, אבל הדחה מיהא בעי כנ״ל.

והדבר מצוי במרק בכלי שני, כשמערים לתוכם קרוטונים וכיו״ב, ומחזיקים כלי הקרוטונים מעל לקערת המרק לאיזה רגע קט. והנה יש שנהגו להחזיק קרוטונים אלו כמין המרק אם בשר אם חלב, ואף כי ודאי ראוי הדבר לכתחילה אפילו לדעת המחבר והרמ״א כנ״ל מהתורת האשם, וכש״כ לדידן דקייל״ן להחמיר לכתחילה בכלי שני, אבל בדיעבד יש הרבה צדדים להקל, חדא דעת הב״ח וסי׳ שכל שיש מקום להתפשט אין דין זיעה כלל, ב׳ דעת המחבר והרמ״א דכלי שני סגי בהדחה בכל ענין [ור״ל דאף שקייל״ן כרמ״א דלא כהב״ח לענין זיעה, מ״מ הרי הרמ״א ג״כ מיקל בכה״ג כיון דכלי שני הוא], ג׳ כמה ראשונים חולקים על הרא״ש וס״ל שאין דין זיעה אמור אלא לענין טומאה וטהרה, עי׳ שו״ת משכנות יעקב (סי' ל״ד), ד׳ בדרך כלל הוא לכל היותר ספק אם הי׳ היד סולדת בזיעה, ובספק זה אזלי׳ לקולא כמש״כ הב״ח והביאו הפמ״ג סימן צ״ב שם, ע״כ בדיעבד אין להחזיק השקדים הנ״ל כבשר ממש, ובודאי שמי שאוכלם לבדם אין צריך להמתין אחריהם ו׳ שעות. וכש״כ כלי שלישי, ואם עירה בכף (מצקת) מן הקדירה יש לצדד שהקערה נחשבת כלי שלישי, ויש להאריך בזה ואכ״מ.

ומיהו הדחה בעי עכ״פ. אבל לולא דמסתפינא הי׳ נ״ל דאפילו אם נתערבו קרוטונים אלו בתבשיל של מין הנגדי יש לצדד להקל, ואפילו אם אי אפשר להוציאם כגון בשבת, שאפילו את״ל שהיה קצת ממשות זיעה טוח על גבי הקרוטונים, משהו בעלמא הוא ובודאי כבר נתקנח בתבשיל ונתבטל. והשקדים עצמם הם פרווה גמור, מאחר שלא נבלע בהם אפילו משהו מהזיעה. וככל החזיון הזה [ובמכש״כ, דיש בילה בדבר לח, ודוק] הוא ג״כ בקטשופ וכיו״ב שהוריקו ממנו ע״ג תבשיל של בשר ואח״כ שמו מאותו בקבוק לתבשיל של חלב. והנלענ״ד כתבתי.

בענין חשש זיעה בתנורים שלנו

ז) כבר האריכו בזה גדולי פוסקי זמננו, עי׳ באג״מ (יו״ד ח״א סי' מ') ובבדה״ש (סימן צ״ב ס״ח ביאורים ד״ה לכתחילה), מ״מ אבוא בקצירת האומר באיזה הערות קצרות וגם לדון למסקנא ע״פ העולה מדברי הנ״ל ז״ל.

וקודם כל יש מקום אתי להעיר, שכל מה שכתבו הפוסקים בענין זיעת כלים כמו שמצינו בכ״מ (יו״ד סימן ק״ח ואו״ח סימן תנ״א ועוד) ״זיעת המחבת״ ״זיעת הכיסוי״ וכיו״ב, לכאורה פשוט שהפירוש בזה הוא שמה שהי׳ בלוע בהכלי הזיע ויצא לחוץ ע״י חום האש, וכמאמר הש״ס בכ״מ (פסחים ל ע״ב, ע״ז לד ע״א) חזינא להו דמדייתי, פי׳ שהבלוע בדופן הכלי יוצא לחוץ עיי״ש ברש״י. והמעיין בדברי הפוסקים בכל מקום שכתבו ״שהקדירה מזיע מחום התבשיל״ וכל כיו״ב יראה להדיא שכן הוא כוונתם. ומ״מ אין כ״כ נפק״מ בזה, ואע״פ שאין אנו רואים בכלים שלנו שיזיעו כלל, דמ״מ למיחש מיהא בעי, שע״י זיעת התבשיל נתחבר מה שבלוע בקדירה עם התבשיל, ואדרבה אולי אנו צריכים להחמיר יותר כיון דלא חזינן דמדייתי, צריך לחוש בכל ענין מן הסתם, משא״כ בימיהם אם קדם והסיר הכיסוי קודם שהתחיל להזיע הי׳ מותר, עי׳ בשוע״ר (סי' תנ״א סמ״א), וצ״ע.

אבל בנדון שאלתינו, מאחר שאין דרך כלים שלנו להזיע כלל כדי שנחוש לממשות זיעה, ובבשר ודגים אין חוששים לבליעות כנ״ל (אות א׳), מעתה מובן מה שאין לאסור מהא דסימן ק״ח שהזיע המחבת משתיהם [מלבד מה שאפילו אם הזיעה והי׳ ממשות זיעה בודאי נתבטל בשישים כנ״ל (אות א׳), ומלבד מה שכבר הוסק התנור לפני זה ועלתה לו ליבון קל, וכמשית״ב לקמן (אות ח׳) שלזיעה סגי ליבון קל בכל ענין, ובלא״ה הא התירא בלע ]ומוצא אני נחוץ להדגיש, דבנדו״ד מעולם לא נאסר אא״כ יש לחוש שהזיע בפועל, וכלשון רמ״א שהעתקנו למעלה, וכדדייק מלשון זה באג״מ דלהלן שאין חוששים מן הסתם שהזיע. ועד״ז הוא בשוע״ר (סימן תנ״א סמ״א) ״אם נזכר מיד וכו׳ וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע וכו׳, אבל אם שהה בענין שיש לחוש שהתחיל להזיע וכו׳״ עיי״ש. ומלבד זה יש צדדים להיתר אפילו אם הזיע, וכנ״ל. ואין זה ענין כלל להנשמע משיחת יושבי שער שתואנה מבקשים לעקור הלכות פסוקות באמרם שאין דרך כלים שלנו לבלוע ולפלוט, וממילא נתבטלו ח״ו בימינו רוב דיני יו״ד ח״א וגם דיני הגעלה באו״ח, שאין זה אלא כפירה בדברי חז״ל ונופת תטופנה שפתי זרה, וד״ל].

ולגופו של דבר, הנה בשוע״ר (סימן תנ״א סמ״א) כ׳ דכיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה צריך הגעלה, כיון שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה עכ״ד, ופשוט שאין מזה צל הוכחה שחוששים מן הסתם לזיעה במאכל יבש.

והנה הטור (סימן תנ״א) כ׳ וז״ל ״כסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על הכירה, י״א שאפילו הגעלה אינו צריך כיון שאינו עשוי אלא לכסות ואין החררה נוגעת בו, ונראה לי שצריך ליבון כי ברוב פעמים נוגעת בו, ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו״, עכ״ל.

ובשו״ע (סעי' ט״ו) פסק המחבר ״כסוי של ברזל שמשימים אותו על החררה כשנאפית על הכירה צריך ליבון״, וכתב ע״ז המג״א (ס"ק ל') ״לפי שנוגעת ברוב הפעמים בחררה ועוד שמזיעה מהבל החררה (טור)״, ובפמ״ג (שם) ביאר ״והנה מ״ש שנוגע בחררה, לאפוקי מהב״ח ז״ל שמפרש בזיעה״.

אבל רבינו הזקן סמ״ג השמיט כל זכר ענין זיעה מד״ז, וז״ל ״כסוי של ברזל שמשימין על חררה כשנאפית על הכירה, צריך ללבנו לבון גמור כדינו, לפי שברוב הפעמים הוא נוגע בגוף החררה שתחתיו, ובולע ממנה טעם החמץ שלא על ידי משקה אלא על ידי חם האש בלבד״ עכ״ל. הא קמן שאין חוששים מן הסתם לזיעה במאכל יבש. ואין לומר דעדיפא מיני׳ קאמר דכיון שהוא נוגע צריך ליבון גמור, ואילו מטעם זיעה הי׳ סגי בהגעלה וכמו שהוכחנו לקמן (אות ח׳), ובכלל מאתים מנה, דזה אינו, דעכ״פ הו״ל לאשמעינן היכא שידעינן בבירור שלא נגע מ״מ צריך עכ״פ הגעלה. תדע, שהטור והי״א דלעיל פליגי אם החררה נוגעת בכיסוי אם לאו, וע״כ שלא פליגי במציאות אלא הכל לפי הענין, יש כיסוי גבוה שאין דרכו לנגוע בחררה, ויש כיסוי נמוך שפעמים נוגע, ולכן הוסיף עוד הטור טעמא משום זיעה כדי שלא יהי׳ מחלוקת במציאות, כלומר דר״ל שבכל ענין צריך הכשר מהבל החררה, והב״ח הבין בכוונת הטור דר״ל דעיקר הטעם משום זיעה, ולזה כ׳ הפמ״ג שהמג״א בא לאפוקי מהב״ח, ועי׳ מש״כ עוד לקמן (אות ח׳) בזה, ועכ״פ הוכחנו לדעת שאין חוששים לזיעה מן הסתם במאכל יבש, והוא דבר הנראה לעינים דמאכל יבש אין דרכו להזיע. וכן כתב להדיא בתורת חטאת (כלל ל״ה ד״ו). ואילו בתבשיל לח מן הסתם יש זיעה, וג״ז דבר הנראה לעינים, וכנ״ל משוע״ר (סמ״א), וכ״ה לקמן (שם סס״ה) דמיירי בתבשיל שהוא לח.

והמורם מכל האמור לענין דינא בתנורים שלנו, דמי שדרכו לבשל תבשילים לחים בתנור, התנור הוא בחזקת בלוע מזיעת התבשילים [ומהטעם שביארו באג״מ ובדה״ש הנ״ל, דדומה למש״כ הרמ״א (יו״ד סימן ק״ח ס״א) עיי״ש בבשר וחלב תחת המחבת עיי״ש], ולמשל אם הוא תנור בשרי הוא בחזקת בלוע מבשר, וע״כ בודאי אין לבשל בו תבשיל לח של חלב, ואפילו בדיעבד הייתי חוכך להחמיר אם נתבשל בו תשביל בשר תוך מעל״ע [דאחר מעל״ע יש להקל בדיעבד, כדביאר בטוב טעם באג״מ הנ״ל] אם לא שיש צדדים אחרים, אבל אם אפה בו מאכל יבש בדיעבד אין לאסור אא״כ ראו שהזיע, וכן אם אפה מאכל איסור יבש בתנור אין לאסור בדיעבד אם לא ראו שהזיע, ודוק. ולהעיר מרמ״א (יו״ד סימן שכ״ב ס״ה). ועי׳ מש״כ לקמן עוד מזה.

הגעלה ע״י זיעה

ח) עוד רגע אדבר, כלי שנאסר ע״י זיעה, אי סגי להגעילו ע״י זיעה, עי׳ פרי חדש (יו״ד סימן קכ״א ס״ק ט״ו), וכמדומני שכן כתבו עוד פוסקים, ואין הזמ״ג כעת לחפש עוד בספרים, ועכ״פ כבר פשטה ההוראה להקל בזה [לעת הצורך עכ״פ, או אם יש עוד צד להקל] להכשיר מיקרוגל ע״י העמדת כוס מים בתוכו שיזיע, דכבולעו כך פולטו, עי׳ שו״ת להורות נתן (ח״ז סי' ס״ב).

מיהו יש להעיר דלכאורה הפרי חדש הדר תברי׳ לגזיזי׳ באו״ח סימן תנ״א, דעל מש״כ שם המחבר (סי״ד) ״כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה צריך הגעלה כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה״, כתב ע״ז הפר״ח ״צריך הגעלה. ר״ל בכלי ראשון״. וכן כתבו כל הפוסקים שם ובכללם שוע״ר (סי' מ״א).

ושמא י״ל דבסימן תנ״א מיירי בכיסוי קדירה, דאף שבלע ע״י זיעה גרידא הרי הי׳ בחום כלי ראשון כיון שהי׳ מונח ע״ג קדירה רותחת על האש, וכמו שטרח לבאר זה רבינו הזקן (סמ״א שם), משא״כ בנדון הפרי חדש בסימן קכ״א דהתם מיירי שהי׳ מקום מגולה למעלה, וא״כ יש לומר שאין זה נקרא חום כלי ראשון דנצטנן קצת, ואף שקייל״ן שכלי ראשון כל זמן שהיס״ב אוסר בכולו, מ״מ עכ״פ ליסגי לי׳ הגעלה ע״י זיעה, ודוחק. ולכאורה לפי כל הנ״ל לא מצאנו ידינו ורגלינו בהכשרת המקרוגל ע״י זיעה, דאי איתא להחילוק שכתבנו בין או״ח תנ״א ליו״ד קכ״א, הרי המקרוגל הוא מקום מכוסה, ואם ליתא להאי חילוק וכולא חדא מלתא היא, הרי קייל״ן בסימן תנ״א שצריך הגעלה בכלי ראשון, וגם הפרי חדש שם איש גבור חיל מודעתנו, אבל אפילו אם הי׳ הפר״ח מחולק בדבר אנן קייל״ן כדעת אדה״ז, וצ״ע.

אבל עכ״פ כלי הנאסר ע״י זיעה סגי לי׳ הגעלה בכלי ראשון, וכנ״ל בשוע״ר סמ״ב שהשמיט הא דזיעה מדין כיסוי חררה, דבכיסוי חררה קייל״ן דצריך ליבון, וע״כ אינו אלא מטעם שהוא נוגע לפעמים, ודל מהכא זיעה דאינו ענין לכאן [וכ״ז דלא כשו״ת תשובות והנהגות (ח״ב סימן רי״ב) שכ׳ דדעת המג״א בשם הטור דזיעה שע״י חום האש צריך ליבון. וכבר הבאתי דברי הפמ״ג שכ׳ שאדרבא המג״א בא לאפוקי מדעת הב״ח שמפרש בזיעה. ויש מקום אתי לדחוק אפילו בדעת הטור שס״ל דסגי בהגעלה, ואכמ"ל דאיך שיהי׳ דעת הטור, אנן בתר דעת המג״א ואדה״ז אזלינן.]

ואין להקשות נהי בתבשיל שהזיעה סגי בהגעלה, אבל בחררה הרי אין רוטב ומה בכך שבלע רק זיעתו, הא סוף סוף בלע ע״י חום האש בלבד בלא רוטב. דבר זה אין לו שחר, דמובן מאיליו שאין שום מציאות של זיעה בלא רוטב, ואם תראה זיעה עולה ממאכל יבש, תדע בבירור שזה הלחלוחית שבמאכל שמתבשל ועולה כאד שיעלה מן הארץ, אבל גוף מאכל יבש אין שייך שיהפך לזיעה [ופשוט שעשן אינו זיעה]. ואנן קייל״ן שאפילו בלע משקה איסור בלי אמצעי סגי לי׳ בהגעלה, עי׳ פמ״ג (סי' תנ״א מ״ז ט״ז), ודוק נמי בשוע״ר (סל״ו ול״ז) ותשכח דהכי הוה, וא״כ אפילו אם אפה מאכל יבש בלי רוטב והזיע ובלע הכיסוי למעלה מהזיעה סגי לי׳ בהגעלה [ואין זה ענין למחלוקת הפוסקים הנ״ל אי אמרי׳ גם באוכלין דין זיעה או רק במשקים, דזיעה העולה מלחלוחית המאכל מאכל מקרי, דכן הוא בכל התורה כולה עי׳ באו״ח סימן ש״כ ובכ״מ ודוק, ודעת הפמ״ג שזיעת המאכל אינו כמותו אלא כפירשא בעלמא, אבל אינו חולק על המציאות שזיעה זו באה מהלחלוחית שבמאכל. והחולקים בזה ס״ל דגם במאכל אמרינן זיעתו כמותו כמו בזיעת משקין. אבל לענין הגעלה הכל תלוי אך ורק בלחלוחית ויובש כמו שיתבאר לקמן, ולכו״ע זיעה סגי לי׳ בהגעלה כיון שהוא דבר לח]. ואיברא שיש מי שנראה מדבריו להחמיר בבלע משקה אסור ע״י חום האש בלי אמצעי להצריכו ליבון, עי׳ בש״ך (סימן קכ״א ס״ק ח׳) בשם רמ״ע מפאנו, והרבה נתחבטו האחרונים בדבריהם ואכ״מ, ולפי״ז אף אם בלע זיעה ע״י חום האש הכי נמי דצריך ליבון, אבל אנן לא קייל״ן כן.

ואפרש שיחתי, ובהקדם הידוע כלל גדול בהכשר כלים כבולעו כך פולטו, והיינו דאם בלע ע״י חום האש צריך ליבון גמור, ואם בלע ע״י משקה סגי לי׳ בהגעלה. ומבואר בפוסקים, דפעולת ההגעלה להפליט הבלוע בכלי, משא״כ הליבון אינו מפליט אלא מכלה ושורף האיסור במקום בליעתו בכלי. ויש בזה כמה נפק״מ כמבואר באו״ח סימן תנ״ב.

והנה כתב שם הפמ״ג (מ״ז ס"ק ד) דליבון קל אינו שורף ומכלה כליבון גמור, אלא מפליט כמו הגעלה. ובאמת כן משמע בב״י (סימן תנ״א ד״ה והמרדכי) בשם המרדכי וז״ל שם ״והא לא גרע ליבון זה מהגעלה ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה״ עכ״ל. ויותר מפורש מצאתי באיסור והיתר הארוך (כלל נ״ח די״ט) וז״ל שם ״וכ״כ בסמ״ק שלעניין ליבון אין חילוק בין ב״י לשאינו ב״י, אלא יכול ללבנו באותו היום שנאסר, דהא פולט כל דבר ונופל לארץ״ עכ״ל.

אבל כבר ידוע בי מדרשא ״שיטת שולחן ערוך הרב״ היוצא מדיוק לשונו הזהב של רבינו הזקן (סימן תנ״א ס״י) וז״ל ״וכל זה בכלי חרס, אבל בכלי מתכות שאינו נפקע מחמת חם האש, הרי הוא יכול למלאתו גחלים מבפנים וישהה אותם בתוכו, עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים, שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו״ עכ״ל. כלומר, דפעולת ליבון קל הוא ג״כ לשרוף הבלוע, כמו ליבון גמור, ודלא כהפמ״ג.

והנה בבדק הבית להרא״ה ז״ל (לז ע״ב, ומובא בט״ז סי' קכ״א ס"ק ז) מבאר ש״הכשר הליבון אינו עושה הפלטה במה שבלוע, אלא שהוא מכלה האיסור שבתוכו, ואם מלבנו במקום הבלוע לחוד אינו מכלה רק במקום הליבון לחוד, ומה שנאסר בשאר הכלי נשאר עדיין, משא״כ בהכשר הגעלה שהוא עושה הפלטה מה שבלע, ע״כ כשמגעיל מקצת ע״י הלחות פולט הכל״ עכ״ל. והנך רואה שהרא״ה ז״ל תלה החילוק בין הגעלה לליבון בלחות, ונמצינו למידין שאין חילוק בין ליבון גמור לקל בענין פעולתו, ואף הרשב״א שם במ״ה לא פליג עליו אלא לענין חם מקצתו וכו׳ עיי״ש, אבל לענין פעולת הליבון משמע להדיא שמודה בפרט זה, עיי״ש ודוק. הרי שרבינו לא הוציא מלבו מילין לומר ראה זה חדש הוא, אלא מקור מקומו טהור בדברי ראשונים [אולם דעת הטור (שם בסימן קכ״א), כמבואר בט״ז (שם), שלא כדברי זה ושלא כדברי זה, ואולי נמי ס״ל שגם ליבון קל מפליט כמו הגעלה. וצ״ע. והש״ך (שם ס״ק י״ז) משווה דעת הטור לדעת הרא״ה, וא״ש הכל. מיהו הביא שם שהעט״ז פסק בדעת רמ״א כהבנת הט״ז בהטור. ועיי״ש בש״ך בס״ד שמשווה גם האו״ה לדעת רא״ה. ואכ״מ.]

והנה למעשה לענין ליבון קל, אם פעולתו שווה לגמרי לליבון גמור אם לאו עדיין צ״ע, יעויין בשוע״ר (שם סל״ח וס״ע) ואכ״מ. אבל המורם מכל האמור בנוגע לעניננו, הוא דלענין הגעלה תלוי הכל בלחות, ואם בלע ע״י דבר לח, שפיר עלתה לו הכשר ע״י הגעלה [ואפילו אם לחות זה אוכל מקרי לשאר דיני התורה כנ״ל]. ולכן ברור שאם בלע זיעה שהוא אד שיעלה מדבר לח, ואפילו במאכל יבש שהזיעה הזיעה שעולה ממנו הוא מלחלוחית שבו כנ״ל, והזיעה עצמה ג״כ דבר לח, שסגי לי׳ בהגעלה.

ועפ"י כל הנ״ל מובן נמי לענין הכשר תנורים רגילים שלנו, דהרי אין מבשלים על גוף התנור כלל, ואין נוגע שום מאכל בגוף התנור אלא שחוששים משום זיעה, וכבר הוכחנו דלזיעה בכל ענין די בהגעלה וה״ה ליבון קל, ובפרט שכנ״ל יש כו״כ צדדים להקל בעצם דין זיעה. או כלך לדרך זה, דממנ״פ, אם מכשירים מחמת זיעת תבשיל לח, דזיעתו זיעת משקין, פשוט שמהני הגעלה כמו שהי׳ מהני הגעלה לבליעת התבשיל עצמו, דאטו יציבא בארעא וכו׳. ואם מכשירים מחמת מאכל יבש, הרי מאכל יבש אינו מעלה זיעה כמש״כ בתו״ח (כלל ל״ה ד״ו) וכמו שהארכנו לעיל (אות ז׳). שמא תאמר שכיון שנשתמש בו כל השנה חוששים לזיעה קצת אף בלא רוטב כמש״כ שם המנחת יעקב, הנה המנח״י הוכיח כן מדין כיסוי החררה בסימן תנ״א, וכבר נתבאר דאדה״ז לא העתיק חששא דזיעה אצל ליבון כיסוי חררה, וממילא אזדא לה הוכחה זו. ומה גם שיש עוד תירוצים שם במנח״י. ועפ"י כל הנ״ל פשוט שמהני ליבון קל להכשיר תנורים שלנו.

ואיברא שרשתות התנור לכאורה צריכים ליבון גמור מדין חצובה לדעת אדה״ז (שם סכ״ד). וגם בעצם דעת אדה״ז שמצריך ליבון גמור לחצובה, צ״ע אם דעתו כן לכל ימות השנה או רק לפסח, וצ״ע בכל זה.

ויש להאריך עוד בקול זיע״ה סגיא, ועוד חזון למועד בעז״ה.