טבילת כלים לטופ״ו פרע״ס, והמסתעף בדין מעמיד

נשאלתי על כלי הנקרא טופ״ו פרע״ס שכולו פלסטיק ורק יש בו קפיץ (ספרינ״ג) ממתכת שמפעיל לחץ על שתי לוחות הפלסטיק שבינהם מתמצה הטופו ממימיו (ובלעדי זאת הטופו מתפרר ומשתבר בבישול ואפיה), מה דינו לענין טבילה. 

סוגיית הגמרא דמעמיד ובירור שיטות הראשונים

תשובה. גרסינן בגמרא שלהי ע״ז ״קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו והלכתא כסופו״. ופירש״י קוניא: ״פלומיר״י תחלתו של חרס וחופין אותן בחופיא של אבר ותשמישו על ידי צונן וניקח מן העובדי כוכבים. כתחלתו: ולא בעי טבילה דלאו מתכות הוא. כסופו: בתר סופו אזלינן שחיפהו מתכות וכלי מתכות הוא ובעי טבילה״. 

ובתוס׳ שם ד״ה הלכתא כסופו: ״היינו כלים שמחופין באבר מבפנים אבל אם מחופין מבחוץ וכן כלי עץ המחושקין סביב ברזל מבחוץ אפילו למ"ד הכל הולך אחר המעמיד אין צריכין טבילה כיון דאין משתמשין בהן דרך המתכת דכלי סעודה האמורים בפרשה היינו שמשתמשין בהן״, כלומר דכאן לא אזלינן בתר המעמיד, אלא מתחשבים אך ורק עם מקום התשמיש, אם של מתכות חייב ואם לאו לאו. ועד״ז כתב שם הרא״ש סי׳ לה (ויש לדקדק במה שכ׳ תחילה דמנ״ל דהלכה כו׳ דלמא כר׳ נחמי׳ קייל״ן כו׳ ועוד אפילו יהי׳ הלכה כרבנן כו׳ הכא שאני, ואכ״מ). וכן פסקו הטור והמחבר יו״ד סק״כ (ורמ״א הוסיף בשם איסור והיתר והגהות סמ״ק סימן קצט דאעפ״כ יטבול בלא ברכה לפי שאינם עשויים כי אם לנוי. ובפשטות נ״ל דלא פליגי בדין אלא הכל לפי הענין. ועצ״ע). 

מיהו המרדכי שם כ׳ ״מאני דקוניא פי׳ אבי העזרי בין מחופה מבפנים בין מחופה מבחוץ ולא מבפנים טעון טבילה דלא חילקו חכמים בין מבפנים בין לחוץ, וכן מצאתי בתשובת רש״י״, ומבואר דלדעת אבי העזרי ותשובת רש״י אפילו מחופה מבחוץ בלבד צריך טבילה בברכה, ואח״כ כתב ״וי״מ קוניא מחופה מבפנים דוקא כדאמרינן פא״ט וכו׳״, והיינו דעת התוס׳ והרא״ש הנ״ל, ומסיים המרדכי ״וה״ר פרץ הורה הלכה למעשה להטבילה בלא ברכה״, ובחי׳ אנשי שם ביאר דאכשאין מחופה רק מבפנים קאי, ובאמת מוכרח לומר כן, דהא במחופה בפנים לית מאן דפליג דצריך טבילה וכנ״ל. 

והנה מאני דקוניא אין להו שום שייכות לדין מעמיד מפני שאינם רק חיפוי (ובכלל זה—חיפוי שהוא רק לנוי כנ״ל בשם הגהות סמ״ק), אבל מיסוד הנלמד מדין קוניא לדעת התוספות—שהכל הולך אחר מקום ההשתמשות—נמצינו למידין ג״כ שלא מתחשבים עם שום מה שאינו במקום ההשתמשות גם אם הוא מעמיד. וכן מבואר נמי בטור יו״ד סימן קכ, שאחר שהביא דין קוניא כתב וז״ל ״ומטעם זה נמי כלי עץ שיש לו חשוקין של ברזל שמעמידין אותו אין צריך טבילה אפילו למי שהולך אחר המעמיד״ עכ״ל. 

אמנם דעת מהר״ם רוטנבורג (הובא ב״י שם) דאזלינן בתר המעמיד לענין טבילה כמו לענין טומאה, ונמצא שכלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל צריך טבילה בברכה. (וצ״ע דעת ראבי״ה אם סב״ל כמהר״ם רוטנבורג לענין מעמיד, או דלמא סב״ל לא אזלינן בתר מעמיד וקוניא הוא דין מיוחד שגזרו עליו חכמים, וצ״ע. אבל איך שיהי׳ דעת הראבי״ה, מבואר דדעת התוס׳ והרא״ש דלא אזלינן בתר מעמיד, ודעת מהר״ם רוטנבורג דאזלינן בתר מעמיד.) 

והנה גופא דדינא דמעמיד, מבואר בתוס׳ (שבת טו ע״ב ד״ה ורבי מאיר) שיש בו ב׳ פירושים: א) דבר המעמיד מה שנותנים לתוך הכלי, כגון כלי זכוכית שניקב והטיף לתוכו אבר, שהאבר הוא מעמיד, דהיינו שהוא מעמיד מה שנותנים לתוך הכלי, וזולתו לא הי׳ הכלי מחזיק משקה, אבל הכלי עצמו אינו נעמד ע״י המעמיד אלא הוא עומד מעצמו, עכ״פ במקצת. וזהו הוא מחלוקת ר״מ וחכמים בשבת טו ע״ב אי אזלינן בתר מעמיד זה לענין טומאה.  ב) מה שמעמיד הכלי עצמו, כגון עמודי סולם שמחברים השליבות הם מעמיד, דמבלעדיהם אין שום מציאות הסולם, או גוף הטבעת המעמיד את החותם, וכיו״ב, וזהו פלוגתת חכמים ור׳ נחמי׳ בשבת דף נט ע״ב. 

וממאי דאפליגו התוס׳ והרא״ש ומהר״ם רוטנבורג בכוס של עץ וחשוקיהם כסף, מבואר בב״י צורת כלי זה, דהיינו ״שלוקחין כמה דפין של עץ ועושין להם שוליים של עץ ומעמידין הכל על ידי שמקיפין הדפים שבצדדין סביב בחתיכות ברזל אחת למטה סביב לשוליים ואחת סמוך לפה ואחת באמצע״. דהיינו סוג מעמיד הב׳ דלעיל. וה״נ מסתברא, דבסוג מעמיד הא׳ לית מאן דפליג דחייב טבילה, ולא מדין מעמיד, אלא מפני שמשתמש במקום המתכת. 

והנה הסמ״ק סימן קצ״ט כ׳ ״והיכא שיש כוס של כסף בתוך כלי עץ נראה דצריך להטבילו כיון שמשתמש בכסף אבל מבחוץ לא אע"ג דמעמיד, ויש מחמירין להטביל היכא דמעמיד בלי ברכה״, והביאו הטור. ובב״י פי׳ בב׳ אופנים מש״כ ״אבל מבחוץ לא״, א׳ שאינו משתמש במה שמבחוץ דהיינו העץ, ב׳ דאין הכסף מבחוץ אלא עץ, אבל אם הי׳ כסף מבחוץ לא הי׳ צריך טבילה. ונפק״מ בין ב׳ הפירושים, דלפי׳ הראשון לא אזלי׳ בתר המעמיד רק להקל, אבל עדיין י״ל דאזלינן בתר המעמיד לחומרא, ואם הי׳ מעמיד כסף מבחוץ יש להחמיר לטובלו, ולפי׳ הב׳ לא אזלינן בתר המעמיד בין להקל בין להחמיר, וכדעת התוס׳ והרא״ש. וכ׳ הב״י שפי׳ הב׳ נראה עיקר. 

ובשו״ע יו״ד סימן קכ ס״ו כתב המחבר: ״כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל מבחוץ שמעמידים אותו אינו טעון טבילה״, דהיינו כדעת התוספות והרא״ש ופירוש הב׳ בסמ״ק. והש״ך שם (ס״ק יב) משמע שדעתו שיש לטובלו בלא ברכה, ולחוש לדעת המהר״ם רוטנבורג ופי׳ הא׳ בסמ״ק. 

והנה לפי מה שביאר הב״י ציור הכלי שדבר בו הסמ״ק (״ואפשר דבלישנא דרבנו משתמעי תרתי חדא שהוא מחובר על ידי העץ המקיפו, תרתי שהוא קבוע ברגל של עץ״), יש לתמוה טובא אהא דמסיים שם (לפי דרכו בפי׳ הטור שם) ״דמספקא להו אי נקטינן כר״מ דאמר בתר מעמיד אזלינן״, דכמבואר לעיל אין זה ענין לרבי מאיר, רק לחכמים דר׳ נחמי׳. ובאמת הגר״א בביאורו ס״ק טז ציין לרבנן דר׳ נחמי׳. אבל דברי הב״י צריכים ישוב. 

ומיהו הט״ז (ס״ק ט׳) האריך להתמיה על הב״י (בעיקר במה שביאר בטור), וביאר דברי הסמ״ק באו״א לגמרי, שהסמ״ק מיירי בכלי תוך כלי ובענין שהחיצוני נראה גם קצת בפנים, ועל זה אמר דאם הפנימי הוא של מתכת ודאי צריך טבילה בברכה, ולא משגחינן במעמיד של עץ, אבל אם הפנימי של עץ והמעמיד הוא של כסף, בהא נמי אע״פ שמעיקר הדין לא אזלינן בתר המעמיד, רק בתר מקום ההשתמשות והוא של עץ, מ״מ יש חוששים שאזלינן בתר המעמיד, וע״כ יש לטובלו בלא ברכה. ומכל החזיון הזה מובן שהט״ז מיירי במעמיד דרבי מאיר וכמבואר למעלה, דהיינו מעמיד שלא רק מחזיק את הכלי אלא גם מעמיד קצת את תכולת הכלי, וא״ש מה שהט״ז תלה זה בפלוגתת ר״מ וחכמים וכמבואר בדבריו להדיא: ״ע״כ שפיר יש עליו דין מעמיד כההיא דר״מ פרק קמא דשבת״, וכמו שכתב גם בס״ק ח׳. ובאמת כפי׳ הט״ז בסמ״ק כן משמע נמי בהגהות סמ״ק שם, והוא הדין שהביא הרמ״א בהמשך הסעיף ש״כלי המתוקן ביתידות של ברזל ובלא היתידות לא הי׳ אפשר להשתמש בו והם מבפנים, צריך טבילה״, מבואר דצריך ב׳ תנאים, א) שיהי׳ מעמיד, וב׳) שיהי׳ מבפנים במקום ההשתמשות, וזהו מעמיד דר״מ. הא מעמיד דרבנן דר׳ נחמי׳ שהוא רק מעמיד הכלי אבל אינו משמש המאכל כלל, פטור מטבילה. 

העולה לדינא מכל הנ״ל

ויש להאריך עוד קצת בבירור השיטות, אבל עכ״פ העולה מזה להלכה הוא כדלהלן: 

א) לדעת התוספות והרא״ש ופי׳ הב׳ בסמ״ק, אין להתחשב אלא במקום ההשתמשות בין להקל בין להחמיר, ואין מעמיד מעלה ומוריד כלל ועיקר ולא איכפת לן מיני׳ כלל. ויש לומר שאפילו אם קצת מתכת נראה בפנים, מ״מ אם עיקר הכלי והשתמשותו הוא בעץ, פטור מטבילה לדעת התוס׳ (וכבר הארכתי במק״א לבאר שאין מה שנוגע הכלי במאכל קובע החיוב או הפטור ואכ״מ, ועכ״פ א״ש לדעת התוספות). ובשו״ע (ס״ו וס״ז) פסק כדעת התוס׳ והרא״ש, כמבואר בפר״ח (ס״ק טז), ביהגר״א (ס״ק טז ויז), ועוד אחרונים. 

ב) דעת מהר״ם רוטנבורג דאזלינן בתר המעמיד לענין טבילה כמו לענין טומאה בין להקל בין להחמיר, וכלי כסף שהועמד ע״י חשוקי עץ פטור מטבילה. ולהיפך חייב. (וזה ג״כ סייעתא לדברינו הנ״ל במק״א). 

ג) דעת הסמ״ק לפי׳ הראשון בב״י דאזלינן בתר המעמיד רק להחמיר. וכן פסק הש״ך. וכן פסק החכ״א כלל ע״ג סי״א. 

ד) דעת הט״ז (והב״ח) ומשמעות רמ״א בשם הגהות סמ״ק דאזלינן בתר המעמיד להחמיר, וזהו פסק השו״ע בס״ז. אבל רק במעמיד דר״מ שנראה גם בפנים הכלי ומשמש המאכל, אבל מעמיד דר׳ נחמי׳ אין צריך טבילה, וזהו פסק השו״ע בס״ו. 

ועתה נחזי אנן בנדון שאלתנו בכלי הטופו פרעס. הנה כנ״ל הטופו פרעס כל כולו פלסטיק (ונקטי׳ כרוב מנין ורוב בנין הפוסקים שאין חוששים להטביל פלסטיק ואכ״מ), רק הספרינ״ג בתוכו הוא מתכת. והנה הספרינ״ג הזה הוא מעמיד גמור דבלעדו אין הכלי יכול לתפקד וגם עיקר פעולת הכלי נעשה מכוחו, אמנם הוא אינו נוגע ומשמש במאכל כלום, דהיינו מעמיד דרבנן דר׳ נחמי׳. ונמצא דלדעת רוב הפוסקים אין מעמיד כזה מתחייב בטבילה, רק לדעת הש״ך י״ל שיש לטובלו בלא ברכה. והוא הדין והוא הטעם לענין ״ספטשולה״ מגומי עם חתיכת מתכת טמון בתוכו המעמידו. 

בנדו״ד יש להקל יותר

אמנם אילולי דמסתפינא דלא מחכו עלי בבי מדרשא אני אומר דטופו פרעס הנ״ל אינו טעון טבילה גם לדעת הש״ך, והוא מפני שביררתי שכל הפרעס הזה מתפרק לחלקים בקלות, וגם הספרינ״ג נשמט ממקומו וחוזר ונעשה כך ע״מ להכניס ולהוציא. והנה כל עצמו של כלי זה אינו מחוייב טבילה אלא מדין מעמיד, והרי כאן הועמד ע״י יהודי. ולא דמי למש״כ החכ״א (כלל ע״ג דין י״ג) דצריך שינקוב נקב גדול וכו׳ דשם צריך לבטל ממנו תורת כלי, אבל כאן הספרינ״ג כשלעצמו אינו כלי סעודה כלל כמובן וגם פשוט, רק הכלי מתחייב מחמתו מדין מעמיד, והרי הועמד ע״י יהודי. 

ואם באנו לדון מדין קבלת טומאה (וזה גופא לאו מלתא דפסיקא היא כידוע ויש להאריך בזה ואכ״מ כעת) הנה הספרינ״ג הזה אינו מקבל טומאה דהוא עשוי לשמש את הפלסטיק ובפני עצמו אינו משמש כלום עי׳ רמב״ם הלכות כלים פ״ד ופ״ט ואכמ״ל (אבל מהא דהדיוט יכול להחזירו לכאורה אין ראי׳, אע״ג דבשבת נח ע״ב איפליגו בזה אביי ורבא והלכה בכ״מ כרבא והוא סב״ל שם שאם ההדיוט יכול להחזירו אינו מק״ט, מיהו עיי״ש בתוס׳ סוד״ה אלא דכמה ברייתות פליגי אש״ס שלנו, וגם הראב״ד השיג על הרמב״ם הלכות כלים פ״י הט״ו מגמרא זו, ועיי״ש בכסף משנה דגם הרמב״ם לא כתב שאם הכל יכולים לפרקה ולהחזירה אינה מק״ט אלא דוקא בחצוצרת של חוליות שאינה תקועה בחוזק ואינו חיבור כלל, וצ״ע בכל זה.)