בענין בשר שנתעלם מן העין בזה״ז

גרסינן בגמרא (חולין צה) אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, ופירש״י שנתעלם מן העין, שהי׳ שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שלחנו ע״כ, ובגמ׳ שם אותבינן עלי׳ דרב מכמה מתני׳ ומשנינן שינויי דחיקי כמש״כ הרא״ש שם, וכן פסק הרא״ש שלית הלכתא כרב, וכן פסק רש״י והמרדכי ועוד כמה ראשונים כמש״כ בד״מ סימן ס״ג ס״ק א׳. ובגמרא מבואר דלוי פליג בזה ארב, ודעת כל הנך גדולים דהלכתא כלוי.

מיהו דעת הרמב״ם והרי״ף לפסוק כרב, וכמבואר בב״י סימן ס״ג. והנה מבואר בגמרא שאפילו לרב יש כמה אופני היתר לאכול בשר אע״ג דעלים עיני׳ מיני׳: א. בציירא וחתומא, ב. בסימנא, ג. בטביעות עינא. ובראשונים מבואר עוד אופן רביעי, והוא דמאחר שלא החמיר רב בבשנמ״ה אלא משום דשמא עורבים החליפוהו בבשר נבילה, א״כ הוא דוקא שהניחה במקום שהעופות או שרצים יכולים להביא אחרת במקומה, אבל תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח בכיוצא בזה מותר (מ״מ בשם הרמב״ן ורשב״א ומצדד כן גם בדעת הרמב״ם, מובא בב״י שם. ועי׳ ברשב״א ורמב״ן בפנים שמרא דהאי דינא הוא הראב״ד).

והנה ז״ל המחבר בשו״ע (סימן ס״ג): ״. . . כבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עובד כוכבים אע"פ שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה או שהיה צרור וחתום . . . ואם תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח מותר. ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו״ עכ״ל המחבר, וכתב ע״ז הרמ״א ״והמנהג להקל כסברא האחרונה״. דהיינו שדעת המחבר לפסוק כרב ולאסור בשנמ״ה אם לא בא׳ מד׳ אופני היתר הנ״ל, ודעת הרמ״א לפסוק כלוי שבשנמ״ה מותר כל שמצאו במקום שהניחו. 

והנה כבר העירו בכמה מקומות שלדידן שאין עורבים ושרצים מצויים בביתינו, בשנמ״ה מותר אפילו לדעת המחבר. אמנם באמת תמוה הדבר להקל בדבר המפורש בתלמוד לאיסור לדעת המחבר ע״פ סברא המבודה מן הלב בלי שום ראי׳ או הוכחה מן הגמרא והפוסקים, ובפרט לפמש״כ הרא״ש דלדעת רב אפילו בבהמה שלימה שנתעלמה מן העין אסורה אע״ג דלא שייך החשש דשמא עורבים החליפוהו, ומטעם דלא חילקו חכמים בגזירתם ולא פלוג רבנן, וכן פסק הב״ח ס״א לדיעה זו והערוה״ש ס״ח (איברא שהש״ך ס״ק ו׳ חולק על זה בדעת התוספות, אבל הרא״ש עכ״פ כ״כ להדיא), וכה״ג מצינו בריבוי מקומות, וא״כ מהיכי תיתי דאית להקל בגזירה זו מטעם דאין שרצים מצויים בינינו, דלמא י״ל תקנת חז״ל הוא ולא פלוג רבנן. 

אמנם לקושטא דמלתא יש להקל, ואדני ההיתר נטבעים על אדני התלמוד והפוסקים, וכמו שיתבאר. דהנה באמת יש לדקדק מאי שנא בהמה שלימה מתלאו במסמר, דבהאי אמרינן לא פלוג והוא בכלל בשנמ״ה, ובהאי אמרינן שמכיון שאין שרצים יכולים ליטלו משם, אינו בכלל הגזירה. ונלענ״ד שהב״ח כבר נשמר מדקדוק זה במש״כ ״דאע״פ דליכא למיחש בבהמה שלימה לעורבים לא פלוג רבנן בתקנתם ועוד דא״כ נתת דבריך לשיעורין״, ויש לדקדק למה הוסיף ״דא״כ נתת דבריך לשיעורין״, ונלענ״ד שבהוספה זו נשמר מדיוק הנ״ל, דהנה מאחר שגזר רב על בשר שנתעלם, כבר אי אפשר לחלק בין חתיכת בשר קטנה לחתיכה גדולה ולחתיכה גדולה יותר ועד לבהמה שלימה, דא״כ נתת דבריך לשיעורין, וכבר חלה הגזירה על כל חתיכות בשר שבעולם. מיהו כל זה הוא לענין הבשר עצמו, ומפני שיש חשש חילוף בחתיכה קטנה גזרינן נמי אגדולה, דמאן מוכח ומאן מפיס איזהו קטנה וגדולה, אבל לענין אופן הנחת הבשר שפיר אפשר לחלק בין מונח באופן זה או באופן אחר, ולא שייך בזה נתת דבריך לשיעורין, וגם לא שייך לומר לא פלוג רבנן דמפורש בגמרא דפלוג ופלוג באם ציירא וחתומא, וי״ל שמזה למד הראב״ד הנ״ל שבתלאו במסמר שרי. והוא הדין והוא הטעם אם יש סימן או טב״ע בבשר, דלא חלה הגזירה על זה כלל ועיקר. 

ומעתה בבתים שלנו שסגורים היטב בלי חורים וסדקים שיוכלו ליכנס שם שרצים ועורבים, וכנראה בחוש שאין עורבים ושרצים מצויים בינותינו כלל, הרי אין לך צייר וחתים גדולה מזו, ושפיר מותר אפילו לדעת המחבר. ואע״ג דכמבואר לעיל לדידן בני אשכנז בלא״ה מותר דפסקינן כלוי דבשר שנתעלם מן העין מותר, מ״מ ארווח לן בזה דמש״כ השמלה חדשה (סימן ס״ג ס״ח, והעתיקו הערוה״ש ס״ט) דבעל נפש יחוש לדעת הרמב״ם, בימינו גם לבעל נפש אין שום סיבה להחמיר, דגם הרמב״ם יודה דשרי, ותלמוד ערוך הוא דבציירא וחתומא גם רב אכיל בשרא ולא גרע מאילו לא עלים עיני׳ מיני׳ כלל. 

ולולא דמסתפינא הי׳ נ״ל עוד נפקא מינה לדידן דהרי גם אנן לא מקילינן אלא אם מצאו במקום שהניחו, אבל מצאו במקום אחר אסור בלא טביעת עין או סימן, ואם הסתפק באיזה מקום הניחו (ואין לתלות שאחד מבני הבית טלטלו, דאילו יש לתלות שרי כמבואר בשמלה חדשה ס״י), בזה איפליגו אחרונים (השמלה חדשה סי״א מתיר, וכן משמע דעת הלבוש מובא בש״ך ס״ק ט׳, ודעת הש״ך עצמו משמע לאסור). ומעתה בבתים שלנו לא מיבעיא באם נסתפק באיזה מקום הניחו דיש להכריע כדעת המקילים, אלא אפילו בודאי מצאו שלא במקום הנחתו אפ״ה יש להתיר דהרי בבתים שלנו הבשר הוא כצייר וחתים ושרי אפילו לדעת רב. אלא שכמובן זה בתנאי שהוא באמת באופן שיש לו דין צייר וחתום, דהיינו שאין שם חלונות פתוחים או שום פתח אחר שיוכלו ליכנס שם עופות ושרצים, ומובן שזה רחוק מן המציאות שיהי׳ צייר וחתים באופן כזה ושלא יהי׳ מקום לתלות שבני הבית טלטלוהו ושבכ״ז ימצאנו במקום אחר, אבל בכל זאת אילו יצוייר כן נלענ״ד שמעיקר הדין יש להקל.

ואין צריך לומר שכל הנ״ל הוא דוקא בתוך הבית, אבל מי שמאיזה סיבה הניח בשר בחוץ אין היתר אלא אם מצאו במקום שהניחו או שיש לתלות שבני הבית טלטלוהו לאיזה צורך (ונראה פשוט דמש״כ השמ״ח ״שיש לתלות״ בבני הבית היינו באינם לפנינו לשואלם, אבל באם הם לפנינו ואיכא לברורי צריך לברר, ובזמננו כמעט תמיד אפשר לברר בקל ע״י הטלפון), או שיש לו בו סימן או טב״ע, ופשוט, והשי״ת יצלנו משגיאות.