הנקת תינוק לאשה שאכלה מאכל איסור בשוגג

נשאלתי, אשה שבטעות אכלה עוגיות ואח״כ הבחינה שהי׳ בהם תרכיבים של חלב עכו״ם, מהו להניק את התינוק.

סוגיית הגמרא ושיטות הראשונים בדין מינקת עכו״ם

תשובה. גרסינן (ע״ז כו ע״א) ״עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה״, ובתוס׳ (שם ד״ה עובדת כוכבים) הביאו מירושלמי ״עובדת כובבים מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, תני יונק תינוק והולך מן העובדת כוכבים ומבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואין חוששין לא משום שקץ ולא משום טומאה״. מבואר מזה תלמוד ערוך ומקרא מלא שתינוק יונק מעובד כוכבים, אף שסתם עכו״ם חביל גופייהו מאכילת שקצים ורמשים כמבואר בגמרא שבת (פו ע״ב).

מיהו כבר נתקשו הראשונים (עי׳ ר״ן עבודה זרה שם) שמבואר במס׳ יבמות (קיד ע״א) שחלב כותית כחלב בהמה טמאה ואינו מותר אלא במקום סכנה. ויש שתירצו שאה״נ, וגם כאן במקום סכנה מיירי (עיי״ש בר״ן).

אמנם אנן קייל״ן (יו״ד סימן פ״א ס״ז וסימן קנ״ד ס״א) כדעת הרשב״א שבאמת אין איסור בחלב כותית, אלא שמ״מ מדת חסידות הוא שלא להניק מן הנכרית דחלב עו״כ מוליד טבע רע, ״ומשו״ה עריבו לה [ביבמות שם] כותית בהדי בהמה טמאה, אבל לא שיהא דינן שוה, שבהמה טמאה אסור מן הדין, וכותית אינו אלא ממדת חסידות״ עכ״ל הר״ן בשם הרשב״א. ועוד הביא שם הר״ן ז״ל שכן מפורש במדרש (שמות רבה פ״א סכ״ה, ובאמת הוא גם בגמרא סוטה יב ע״ב) ״וכי אסור הי׳ למשה לינוק מחלב נכרית? לא כן תנינן אבל כותית מניקה וכו׳ אלא למה אמרו כן וכו׳ אמר הקב״ה פה שעתיד לדבר אם עמי יינק דבר טמא״ עכ״ל המדרש הנוגע לעניננו. ולכאו׳ משמע מדברי המדרש שגם מדת חסידות זו לאו דוקא שייכת לכאו״א, אבל משרע״ה שהי׳ עתיד לדבר עם השכינה הי׳ צריך לזהירות יתירה.

מיהו יש לדחות, די״ל כוונת המדרש הוא לבאר למה עשה הקב״ה נס שתינוק קטן יסרב לינק מן הנכרית, וזה רק מפני שהי׳ עתיד לדבר עם השכינה, אבל לסתם אדם לא הי׳ נעשה נס אף שבעצם שייך לו מדת חסידות זו דלא עביד קוב״ה ניסא למגנא. ודיקא נמי דקתני ״אמר הקב״ה פה שעתיד לדבר עמי וכו׳״, ולמה לא אמר בסתם מפני שהי׳ עתיד לדבר עם השכינה לא הי׳ יכול לינק מן הנכרית, אלא הוא כדכתיבנא, שאמר הקב״ה שבשביל זה שעתיד לדבר עמי ראוי לעשות לו נס. ודוק.

אבל עכ״פ מבואר להדיא בדעת הרשב״א ששלא לינוק מן הנכרית אינו אלא מדת חסידות. והנה בהגהת אשר״י (ע״ז פ״ב סימן ו׳) כ׳ ״להזהיר את המניקות שלא יאכלו נבילות וחזיר וכ״ש שאין להאכילן דברים טמאים, וראי׳ מאחר שאמו אכלה ממין ע״ז וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה.״ והביא דרכי משה יו״ד סו״ס פ״א, ופסק כן בהגה שם ס״ז וז״ל: ״חלב נכרית כחלב ישראלית [והיינו כדעת הרשב״א הנ״ל] ומ״מ לא יניקו תינוק מן הנכרית אם אפשר בישראלית דחלב עובדת כוכבים מטמטמם הלב ומוליד טבע רע, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים וכן התינוק בעצמו, שכל זה מזיק לו בזקנותו״ עכ״ל.

העולה מכל הנ״ל לפום ריהטא, הוא דודאי בנדו״ד אין לה להניק את בנה. ואע״פ שלדידן דקייל״ן כהרשב״א, על כרחן דגם זהירות זה למינקת ישראיל אינו אלא מדת חסידות, מ״מ מי יקל ראשו להקל בזה, אחרי דגורם לו טמטום הלב וטבע רע. ועיי״ש בפרי חדש דברים תסמרנה שערות ראש וז״ל ״ולפי שבזמנינו אין נזהרים מעינינים אלו רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה׳ נוגעת בלבם ואף אם יוכיחום על פניהם לאו בר קיבולי מוסר נינהו וכו׳ ומי לנו בתורה גדול מאלישע אחר וכו׳ ולפיכך צריך ליזהר בזה ביותר״ עכ״ל.*

* הגה: ובאמת הדבר נפתח כבר בראשונים, באו״ז ח״ב סימן רעט (הובא בדרכי משה סימן תריז). 

יש לחלק בין איסורי דאורייתא דאיסורי חפצא נינהו לאיסורי דרבנן דרק איסורי גברא נינהו

מיהו יש לי בזה הרהורי דברים כמו שאגיד. דהנה בהתבוננות בכל המקומות הנ״ל נמצא מבואר שעד כאן לא איירינן רק באיסורים דאורייתא. דכן מפורש בהגהת אשר״י, ״להזהיר המינקת שלא תאכל נבילות וחזיר״. וכן בעיקרא דמלתא שמדובר ביניקה מעובדת כוכבים האוכלת שקצים ורמשים. והגר״א (סימן פ״א ס״ק ל״א ול״ב) ציין לדברי התוס׳ (ע״ז יו״ד ע״ב) שהביא מדברי המדרש ״חלב מטמא חלב מטהר״ וכו׳ דגם שם איירי בהנקה מן הנכרית, עיי״ש. וא״כ לכאורה יש מקום לחלק ולומר דבאיסורים דרבנן, וכש״כ איסור דרבנן בשוגג, גם ״מדת חסידות״ הנ״ל אין צריך למיחש לה.

וטעמא רבא איכא בהא מלתא, ע״פ מאי דחקרו אחרונים דכל איסורי דרבנן רק איסורי גברא נינהו ולא איסורי חפצא (עי׳ אתוון דאורייתא כלל יו״ד, שו״ת תורת חסד או״ח סימן ל״א, שו״ת מנחת אלעזר ח״ב סי״ח, ועוד—עי׳ בשו״ת יביע אומר ח״ט או״ח ס״נ אות ד׳ ובהמצויין שם). והשתא, טעמא מאי אמרו שלא יניק תינוק מן הכותית או מישראלית שאכלה דברים טמאים, מפני שטעם האיסור טועם בחלבה, וכן הוא בהדיא ברש״י (סוטה י״ב ע״ב ד״ה דבר טמא) וז״ל ״זו שאכילתה דברים טמאים והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל כדאמרינן ביומא (עה ע״א) גבי לשד השמן״ עכ״ל. וז״ל הגמרא יומא שם (לגירסת רש״י) ״מה שד זה תינוק מוצא בו כל מיני טעמים״, ופירש״י: ״שאמו אוכלת״ ע״כ עיי״ש.

והשתא אם מפני שהתינוק טועם טעם איסור בחלב הוא דקפדינן עלה, א״כ באיסור דרבנן שהוא רק איסור גברא אין שום טעם איסור, רק אקרקפתא דגברא רמיא איסור שלא לאכול דבר זה, ותינוק זה ג״כ אינו אוכלו, רק המינקת אכלה אותו. ואל תשיבני מדברי הש״ך (סימן פ״א שם ס״ק כ״ו) ״כלומר דאע״פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא״ח סימן שמ״ג, היינו מדינא, אבל מ״מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו וכו׳״, דהש״ך איירי בלהפריש הקטן מלאכול איסור דרבנן בעצמו, דעבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא ל״ט ע״א), משמע עבירה עצמה אע״פ שהוא רק איסור גברא, וה״נ מסתברא, אבל ביונק מאשה שאכלה דברים טמאים, שהן אין טועם טעם איסור, והן אין עושה שום עבירה, מה יזיק לו. וכוונת הש״ך לתרץ הא דלכאורה יש להתקשות בדינו של רמ״א ש״כן התינוק בעצמו לא יאכל דברים טמאים שכל זה מזיק לו בזקנותו״, דמאי איריא מזיק לו בזקנותו, הא אביו מצווה להפרישו בלא״ה מדין חינוך (יבמות קיד, או״ח סימן שמ״ג), וע״ז מתרץ הש״ך דכאן מדובר באיסור דרבנן, שאין אביו מצווה להפרישו (כמבואר ברמ״א שם), ומ״מ היינו רק מדינא אבל מ״מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו. אבל אין מכאן ראי׳ שצריך להפריש תינוק מלהניק מאשה שהיא אכלה דברים האסורים מדרבנן. ולענ״ד חילוק נכון הוא. 

אמנם אחרי חשבי כל זה נרתעתי לאחורי בראותי מש״כ בס׳ אתוון דאורייתא כלל יו״ד, שהאריך שם הגאון המחבר להוכיח דלא כהאחרונים הנ״ל ולומר שבאמת גם איסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו, וז״ל שם באמצע הסימן: ״וע״ע ביו״ד סימן פ״א בש״ך ס״ק כ״ו שכ׳ דאע״ג דבאיסור דרבנן אין מצווין להפריש את הקטן, מ״מ ראוי להפרישו מפני שהדבר האסור מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע בזקנותו עש״ה, ומוכח גם מזה דאיסורים דרבנן ג״כ איסורי חפצא נינהו וע״כ מפאת היות המאכל איסור בעצמותו ע״כ הוא מטמטם את הלב ומוליד טבע רע אף שהקטן אינו מצווה עליו״ עכ״ל.

ובקט שכלי לא זכיתי להבין איך מוכח מדברי הש״ך הנ״ל שאיסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו, וכנ״ל, שע״כ אם תינוק עובר איסור בעצמו, עבירה מטמטמת לבו של אדם אף אם הוא רק איסור גברא. ומה שהעתיק האתוון דאורייתא בלשון הש״ך ״ראוי להפרישו מפני שהדבר האסור מטמטם את הלב״, הנה אגב ריתחי׳ הכתיב כן בש״ך מפני רוב פשיטותו בעיניו הבדולחות שכן הוא כוונת הש״ך, והוא לפי שיטתו דאיסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו, אבל באמת בש״ך לפנינו לא כתוב לשון זה, רק ״יפרישו מפני שמזיק לו״, עיי״ש וכבר העתקנו לשונו למעלה, ולשון זה מתפרש שפיר גם לפמש״כ שהאיסור, כלומר העבירה, מזיק לו, ולאו דוקא ״שדבר האסור״ מזיק לו.  

ויש לדחוק עוד לומר דגם הגאון הנ״ל שסב״ל דאיסורי דרבנן איסורי חפצא נינהו, מסכים לדברינו שאין חשש טמטום הלב בהנקת תינוק מאשה שאכלה איסורים דרבנן. והוא ע״פ מה שביאר שם לפנ״ז ביסוד הדבר שאפילו איסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו לשיטתו, ד״כיון דהקב״ה מסכים על דברי חכמים וא״כ שוב רצונו ית׳ שלא יאכל הדבר ההוא וא״כ כיון שהדבר שההוא מרוחק מרצונו ית׳ אשר לו הארץ ומלואה ממילא נעשה הדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו וכו׳״ עיי״ש באריכות. מבואר מזה, דגם לדעת האתוו״ד עיקר האיסור באיסורים דרבנן עיקרו רק אקרקפתא דגברא רמיא, רק שנמשך מזה שיהא החפץ מרוחק מרצון השי״ת ונהפך לאיסור חפצא. וא״כ עדיין יש מקום לדחוק שכל זה אמור רק לגבי זה שעבר האיסור ורק כלפי האדם העובר נהפך הדבר לחפצא של איסור, אבל תינוק עניא מאי קעביד, ואין זה חפצא דאיסורא לגבי׳, והדרינן למש״כ למעלה שהן טעם איסור אין כאן, דאף אם נאמר שאיסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו, לגבי תינוק אכתי אין זה חפצא דאיסורא, והן מעשה עבירה אין כאן, וע״כ אין שום טמטום הלב בזה.

והנה נדחקתי בכ״ז רק בכדי שאולי יהי׳ גם הרב אתוו״ד איש שלומינו, אבל באמת איך שלא יהי׳ דעת האתוו״ד, למעשה הרבה אחרונים הסכימו שכל איסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו. ולגבי איסור דרבנן שאכלה בשוגג, ידועים דברי הנתיבות (חו״מ סימן רל״ד ס״ג) ד״דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ״מ באיסור דרבנן א״צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי״ (ואגב האתוו״ד מגמגם גם בזה שם עיי״ש). ומובן הוא ע״פ הנ״ל, ד״באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו, אבל הוא רק על האדם העובר, ומשום הכי כל שהי׳ שוגג ולא כיון לעבור ע״ד חכמים לא עבד איסורא כלל״ (לשון שו״ת תורת חסד הנ״ל ס״ה). והשתא אם האשה עצמו אינה צריכה כפרה על האיסור דרבנן שאכלה מפני שהי׳ בשוגג וכאילו לא עבד איסורא כלל, איך ניקום ונימא שהתינוק היונק ממנו נולד לו טבע רע. ופשוט. 

מיהו עכ״ז, לא מלאני לבי להקל לגמרי. חדא דגוף דבר זה דכל איסורים דרבנן רק איסורי גברא הם לא ברירא כולי האי כידוע (ולהעיר משיחות קודש כ״ק אדמו״ר מליובאוויטש אחרון של פסח תשל״ו בארוכה). ויש חולקים על עצם הדבר כנ״ל. והגדולים החמירו בדבר זה מאד כנ״ל מהפר״ח, ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ע״כ אין להניק התינוק מיד אחר אכילת איסור, אפילו איסור דרבנן בשוגג.

דעת הדברי טובי׳ שצריך להמתין מעל״ע וסתירת ראייתו

ואלא מעתה צריך לברר כמה זמן צריך להמתין עד שתניק. והנה לא מצאתי בשום מקום בדברי נו״כ השו״ע וגדולי הפוסקים שדיברו בזה שום גילוי דעת בשיעור הדבר. אמנם ידידי הרה״ג מוהר״ר טובי׳ הלוי קאסימאוו שליט״א דן בזה בשו״ת דברי טובי׳ סימן כ״ה, וזה תו״ד: ניתן לדייק מדברי הפמ״ג  (סימן פ״א ש״ד ס״ק כ״ה) שכתב וז״ל ״אף שהמינקת מותרת משום רפואה [לאכול מאכלות אסורות] לא תניק באותם הימים״, שכל הימים שהיא אוכלת דברים אסורים לצורך רפואתה אין לה להניק, ואפילו אם אוכלת רק פעם אחת יש לה להמתין יום אחד שלם מעת לעת. וכן דייק הרב הנ״ל מדברי הכרתי (ולכאורה דברי הפמ״ג עצמם לקוחים מהכרתי, וצ״ע) שכתב לשון דומה ״פירוש אם היא מחמת חולשא וצריכה לאכול [דברים אסורים], מותר לה, מ״מ לא תניק לבן בימים ההם״. וסיים שם הרב דב״ט: ״ולאחרי כתיבת תשובה זו שמעתי מפוסק מובהק שכך הייתה מקובל לפסוק אצל רבנן קשישאי [להמתין מעת לעת], והסכים אתי בדיוק זה בדברי הפמ״ג״ עכ״ל. 

והנה אם קבלה היא נקבל, אבל לענ״ד הקלושה אין דיוק זה מוכרח כלל, די״ל בפשיטות שהפמ״ג והכרתי איירו באשה שאוכלת דברים אסורים לצורך רפואתה כמה פעמים ביום, וכנהוג בדרכי הרפואה. ויתירה מזו יש לומר, וכן נראה ברור, שאין מדובר במי שאוכלת מאכלות אסורות בתור תרופה וכה״ג, אבל שאוכלת דברים אסורים בתור מאכלים שלה כיון שאין מאכלי היתר מספיקים לה מחמת חולשתה, וכמפורש בדברי הכרתי שאוכלת מחמת ״חולשא״ ולא מחמת רפואה דוקא (ואין זה סתירה למה שכתב הפמ״ג, וכן הוא בש״ך וט״ז ובאה״ג שם בסימן פ״א, דודאי מדובר באשה חולה בסכנת חיים ומתירים לה לאכול מאכלות אסורות מחמת רפואתה, דאל״כ אין שום היתר לאכול טריפות מחמת חולשה גרידא, אבל מ״מ כשאוכלת אותם אינה אוכלת אותם בתור תרופה אלא בתור מאכל וכדי שלא תכביד עלי׳ מחלתה יותר, ודוק), והרי ידוע שבזמן התלמוד אכלו ב׳ סעודות ביום. ומסתבר שחולה חלושה כי הא אוכלת לעתים יותר תכופות. ואיך שיהי׳, אין שום הכרח לומר שגם אם אוכלת פעם אחת ביום צריכה להמתין מעת לעת, שזה חומרא גדולה מאד. 

ראי׳ אחרת לדעת הדברי טובי׳

אמנם יש להביא סמוכין לדברי טובי׳ ממק״א. והוא ממה שכ׳ הפמ״ג (סימן תמ״ח א״א ס״ק יו״ד) וז״ל ״ואם אכלה [בהמה] חמץ בפסח שרי בשרה דיעבד וכו׳ ולשתות החלב בפסח, עיין מה שכתבתי בפריי ליורה דעה בסימן ס׳ בש״ך דלאחר מעת לעת י״ל דשרי החלב״. ובס׳ קצות השלחן (סימן קמ״ז בדה״ש ס״ק ד׳, ע׳ תתתרעה בנדמ״ח) משמע קצת שנקיט בפשיטות שהוא הדין למינקת שז״ל שם: ״ובהמה שאכלה דברים טמאים י״ל דצריכים גם כן ליזהר שלא לשתות החלב תוך מעת לעת כמו שכתב הפמ״ג וכו׳״, עיי״ש. אבל אין זה מוכרח, דיותר נראה שכוונתו שכמו באשה מינקת אף שמעיקר הדין מותר, צריך ליזהר מפני טמטום הלב, ״גם כן״ בבהמה שאכלה איסור צריך ליזהר אף שמעיקר הדין מותר, וכן הוא להדיא בהמשך דבריו. והשיעור של ״מעת לעת״ עדיין מצינו רק אצל בהמה, ואין כוונת הקצוה״ש ללמוד היקש מזה לעניננו. 

עכ״פ איך שיהי׳ דעת הקצוה״ש, יש לעיין בגוף הדבר אם יש ללמוד ראי׳ מבהמה שאכלה דבר איסור לנדו״ד. והא שריות שותא בס״ד.

תנן (תמורה ל׳ ע״ב) ״רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, כשירה שינקה מן הטריפה פסולה מעל גבי מזבח״. ובגמרא (שם לא ע״א) ״מאי טעמא, אילימא דמפטמא מינה, אלא מעתה האכילה כרשיני עבודה זרה, הכי נמא דאסירא? אלא תני ר׳ חנינא טריטאה קמי׳ דרבי יוחנן, כגון שהניקה חלב רותח (פירש״י: כל ימיו) משחרית לשחרית, הואיל ויכול לעמוד עלי׳ מעת לעת (פירש״י: על אותו חלב של שחרית מעת לעת בלא שום אכילה אחרת וכשהגיע מעת לעת חזרה וינקה הלכך כל גדילתה ממנה היא ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים)״. ובתוס׳ (שם ד״ה שינקה): ״והוא הדין בכרשיני עבודת כוכבים אם אכלה כל ימי׳ שעיקר גדילתה מהם שהוא אסור, ולפום ריהטא אפילו להדיוט״ עכ״ל הגמרא ורש״י ותוספות. 

והמעיין בכל זה יראה ברור שא׳) רק בבהמה שעיקר גדילתה הוא מדברים אסורים, שיכולה לעמוד על אכילתה מעת לעת עד ששוב מאכילים אותה איסורים, הוא דפסלה רחב״א לגבי מזבח, והתוס׳ כ׳ לפום ריהטא דאף להדיוט, וב׳) רק באיסורי הנאה הוא דאסרו התוספות אף להדיוט. והכי נמי מסתברא, דוכי משום שאכלה דבר איסור יהי׳ אסור לאכול בשרה, הרי כל איסורים שבתורה הם בנו״ט, ופשיטא דאין שום טעם איסור בבשר בהמה אף שאכלה ואפילו נתגדלה כל ימי׳ באיסורים. ויתירה מזו כתב הפלתי (סימן ס׳) שאיפלו באיסורי הנאה שרי, ״משום דמה בכך דעי״כ מגיע הנאה מאיסורי הנאה הא הוי שלא כדרך הנאתן ואין לוקין רק על כדרך הנאתן וכי זהו דרך הנאתן שיתחלק האיסור לשפע מזון לבהמה דבאכילת בהמה נהנה מאיסור אין לך שלא כדרך הנאתן יותר מזה לכך דברו הכל מכרשיני עכו״ם דבעכו״ם אסור אפילו שלא כדרך הנאתן כמש״ל בסי׳ י׳ ע״ש״, והפר״ח (סימן ס׳ ס״ק ה׳) מיקל עוד יותר דאפילו נתפטמה כל ימי׳ בכרשיני ע״ז מותר דקייל״ן זה וזה גורם מותר עיי״ש באריכות, ועי׳ בערוה״ש (סימן ס׳ ס״ו–ז׳) שעכ״פ לכולי עלמא האיסור רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה, וכן משמע בש״ך סימן ס׳ ס״ק ה׳, וכן משמע בפמ״ג שם (וצ״ע, ועי׳ לקמן), וכ״ה להדיא בחכמת אדם כלל כ״ו סי״ד, ועוד אחרונים כמצויין בערוה״ש שם. וכ״ז דלא כמשמעות רמ״א סימן ס׳ ס״א שבכל איסורים אסור אם נתפטמה בהם כל ימי׳. ועכ״פ גם הרמ״א כתב בפירוש שבהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת, ורק אם נתפטמה כל ימי׳ בדברים אסורים אסורה. והגם שבבאה״ט שם כ׳ ״בבי״ע סי׳ א׳ כ׳ בהמה שאכלה דבר איסור לכתחילה אסור לשחטה עד שתשהה מעל״ע״, כבר כתב בפת״ש ע״ז ד״שם מבואר דדוקא אם אכלם כשיעור שיכולה לעמוד מעת לעת בלא אכילה אחרת אבל משום דבר מועט אין לאסור לכתחלה לשוחטה ומש״ה אין נזהרים לשחוט תרנגולים המנקרים באשפה ואוכלים תולעים ודברים אסורים לשהותן מעל״ע ע״ש.״ ועי׳ פמ״ג סימן פ״א מ״ז ס״ק ח׳ דנתפטמה כל ימי׳ באיסור הוה ספיקא דדינא, מכלל דנתפטמה פעם אחת מותר לכו״ע. 

המורם מכל האמור, דכל הפוסקים הסכימו פה אחד שבאכלה מעט דבר אסור באקראי, שאינה יכולה לעמוד עליו מעל״ע, אין שום חשש, ואין צריך להמתין אפילו מעת לעת ומותר לשוחטה לכתחילה מיד. ורק אם נתפטמה כל ימי׳, או עכ״פ אכלה כל כך הרבה איסור שיכולה לעמוד עליו מעל״ע, הוא דאסור, או עכ״פ צריך להמתין מעל״ע. 

מיהו טעמא רבא איכא לחלק בין הא לנדו״ד, דהתם טעמא מאי אין חשש אלא ביכולה לעמוד מעל״ע, משום דנתפטמה באיסור, אבל לא משום שטועמין טעם איסור קאתינן עלה, דכבר נתבאר דאין טעם האיסור נכנס לבשר הבהמה כלל ואפילו באיסור הנאה יש סברא אלימתא להתיר דאין לך שלא כדרך הנאה גדולה מזה, משא״כ אשה שאכלה דבר טמא, אפילו מעט ובאקראי ואינו יכולה לעמוד אליו מעת לעת, מכל מקום גלי לן קרא שהתינוק טועם מה שאמו אוכלת בחלבה, וע״כ בכל ענין יש להמתין מעת לעת, דלא גריעא אשה זו שאכלה מעט איסור ובאקראי מבהמה שאכלה הרבה כדי לעמוד עליו מעל״ע. ונמצא ראי׳ ברורה לדעת הרב דברי טובי׳. 

זכר לדבר מפרה ששתתה מי חטאת

עוד מצאתי בס״ד סמוכין לדברי הרב דב״ט דהא תנן (פרה פ״ט מ״ה) ״פרה ששתת מי חטאת, בשרה טמא מעת לעת. רבי יהודה אומר, בטלו במעיה״. וכתבו שם הרמב״ם והברטנורא שאין הלכה כר״י. ואע״פ שהרמב״ם חזר בו במשנה תורה (הלכות פרה אדומה פט״ו ה״ז) ופסק כר׳ יהודה, אין זה אלא מפני גלי לן קרא שצ״ל מים שמורין וכמש״כ שם וז״ל: ״פרה ששתת מי חטאת אף על פי שנשחטה בתוך כ״ד שעות בשרה טהור שנאמר (במדבר יט ט) ׳למשמרת למי נדה׳, בזמן שהן שמורין אינן בטלין, אבל בזמן ששתאתן פרה בטלו שהרי אינם שמורין״. הרי להדיא שאילולי שהי׳ לנו לימוד מיוחד (מספרי פי״ט) לענין מי חטאת היינו נוקטים כדעת תנא קמא שבשרה טמא מעת לעת. ואע״פ שראי׳ ברורה אין כאן דאיסור מטומאה לא גמרינן, זכר לדבר מיהא איכא. 

סתימת הפוסקים דלא כהנ״ל, ועוד כמה סברות

אך עדיין לא הונח לי לגמרי, דבאמת הוא פלאי איך שכל הפוסקים שדברו מזה, ה״ה הגהת אשר״י והרמ״א והש״ך והט״ז והפמ״ג והפר״ח והכו״פ והחיי״א (כלל ס״ו סי״ד), אף אחד מהם לא נחית ליתן בזה שיעור ברור, ואין אף אחד שרמז עכ״פ לעיין בסימן ס׳. וצ״ל, דאין בזה שיעור קבוע, והכל לפי הענין ולפי ראות עיני המורה, ובאמת אם אכלה רק דבר מועט ובאקראי, יש יותר מקום להקל בזה לפי הענין.

ולכאורה ע״פ סברא י״ל, דע״כ אחרי שכבר נתעכל המזון הוא פירשא בעלמא (ובסימן ס׳ הנ״ל הביאו הפוסקים מאו״ה דכל מעוכל הוא כשרוף). ואי׳ במג״א (סימן קפ״ד ס״ק ט׳) דסוף עיכול הוא לכל הפחות ו׳ שעות, וציין שם לס׳ שבילי אמונה שכתב ״שיעור מרובה״, ועיינתי בשבילי אמונה והשיעור שכתב הוא ט״ז שעות. ויש לדחות דאדרבה, דוקא אחר שיעור עיכול אז דוקא שב לה בשר כבשרה ומקבל חלבה טעם האיסור. אלא דלפי״ז יוצא שאם אכלה דברים טמאים תמהר להניק מיד, עכ״פ לפני שיעור תחילת עיכול [שהוא כדי הילוך ד׳ מילין כמבואר שם בסימן קפ״ד]. וגם לפי״ז יצא שאף המתנת כ״ד שעות לא יועיל, דהרי החלב הנוצר בתוך גופה עדיין הוא מכח האכילה הראשונה, ותצטרך לשאוב החלב ולשפכו, ורק אח״כ להניק מן החלב שנוצר אח״כ. ושני אלו לא ניתנו להאמר כלל. וע"כ צ״ל שאין האיסור משפיע על החלב אלא כל עוד שלא נתעכל וטעמו לא נמר.

[הוספה לאחר זמן: הלום מצאתי בס׳ בדי השלחן סימן קמ״ז ס״ק ד׳ (ד״ה ולכאורה י״ל) שכ׳ סברא זו בדעת הרשב״א, וז״ל ״סבירא לי׳ דשאני עוברה . . . אבל מינקת שהדברים טמאים שאכלה כבר נתעכלו בגופה אין בהם כח להזיק לולד״ עכ״ל, עיי״ש שמחלק בין חלב כותית לחלב ישראלית שאכלה דברים טמאים ע״פ סברא זו. ומדאתאן להכי, יש להקטין המחלוקת ולומר שכל הפוסקים מסכימים לזה, וכמש״כ, ומה שכ׳ האו״ז ורש״י והגהת אשר״י וסי׳ שאפילו ישראלית שאכלה דברים טמאים לא תניק את הילד, הוא רק לפני שיעור עיכול, והרשב״א מיקל אף בזה לפי דברי הקצוה״ש, אבל אחרי שיעור עיכול כו״ע מודו בזה. וק״ל.]

והרב דב״ט, אחרי שהיו בינינו עוד דו״ד בענין זה, חזר ושאל אצל עוד ב׳ רבנן קשישאי, ושניהם לא הי׳ בידם שום שיעור ברור ולא שמעו על מסורת הנ״ל, וא׳ מהם הסכים ע״י במה שדייק בפמ״ג (ואני על משמרתי אעמודה שאין דיוק הנ״ל מוכרח כלל ואין לבסס חומרא כה גדולה על דיוק כה קלוש). וגם אני שאלתי אצל פוסק מובהק ולא הי׳ בידו שום שיעור ברור כמה צריך להמתין בכה״ג, אך הסכים אתי בנוגע לאיסורים דרבנן.

העולה לדינא

והנה הצד השווה בכל הנ״ל, שלא מצאנו שום שיעור ברור בענין זה בשום פוסק, אף שיש להביא קצת ראיות מכאן ומכאן אין הם מוכרחות, וגם לא מצאנו קבלה רווחת בענין זה. ע״כ נלענ״ד העולה מכל הנ״ל למעשה כעין פשר:

א) מי שאכלה איסור דאורייתא, בין בשוגג בין במזיד, ואפילו לצורך רפואה, ואפילו רק מעט, אין להקל נגד הקבלה, ותמתין מעת לעת עד אחר אכילת האיסור עד שתניק את בנה. וכש״כ אם אכלה איסורי הנאה כמו חמץ בפסח שכמעט מדינא חייבת להמתין מעת לעת.

ב) מי שאכלה איסור דרבנן הרבה במזיד, מעיקר הדין מותרת להניק מיד, וליתר שאת תמתין ו׳ שעות אם אפשר. 

ג) מי שאכלה איסור דרבנן בשוגג, או לצורך רפואה דלא עשתה בזה שום איסור ואדרבה ״היתר הוא אוכל ומצוה הוא עושה להציל נפשו״ (לשון שוע״ר סימן קצ״ו ס״ה, ובפשטות קאי גם על איסורים דאורייתא) אינה צריכה להמתין כלל ומותרת להניק מיד.

ואני טרם אכלה לדבר אבוא העיר״ה עוד הערה אחת קטנה שבשו״ת דברי טובי׳ הנ״ל כ׳ ש״אם אכלה דבר שאין בו איסור מחמת עצמו אלא שאסור לאכלו מחמת הזמן כגון שלקחה כדורים של חמץ בפסח או יולדת שאכלה ביום הכיפורים, עי׳ בדרכי תשובה שכתב ע״פ דברי שו״ע אדה״ז (סימן שמ״ג ס״י) שאין חילוק בין דבר האסור מחמת עצמו לדבר האסור מחמת הזמן, אלא שכתב לחלק בין תינוק שאינו בר הבנה כלל שמותר לינוק לתינוק שיש לו הבנה קצת, אמנם מסיק שם דכל זה מדינא אבל משום טמטום הלב יש ליזהר אפילו בתינוק שאינו בר הבנה כלל וכדמשמע ברמ״א כאן״ עכ״ל. וממרוצת לשונו משמע שרוצה להחמיר מדינא בתינוק שהוא ״בר הבנה קצת״ שלא לינוק אף מאשה שאכלה איסור התלוי בזמן, ואפילו בתינוק שאינו בר הבנה כלל ממדת חסידות. ואם זה הי׳ כוונתו לא זכיתי להבין דבריו, חדא דודאי אין שום מציאות של תינוק היונק משדי אמו שיהי׳ בר הבנה כלל אפילו קצת, וכמו שכתבנו למעלה בריש דברינו שזה הי׳ עיקר הנס במשה רבנו, וכן מפורש בהמשך דברי הדרכי תשובה שם ״ולפי זה בתינוק שרוצה לינק דבודאי אין בו שום הבנה״ עכ״ל עיי״ש. ומה שהחמיר שם הדרכ״ת לבסוף הוא להאכיל התינוק בעצמו, עיי״ש. אבל עוד זאת מה שמשמע מהשו״ת דב״ט להחמיר ביולדת שאכלה ביום הכיפורים, זה ודאי אינו, דאפילו להאכיל התינוק בעצמו ביום הכיפורים מותר ואדרבה אסור לענותו, וכמפורש זה בשוע״ר סימן רס״ט ותרט״ז (ועי׳ גם סימן ק״ו ס״ג ובכ״מ). ומש״כ אדה״ז בסימן שמ״ג ס״י שאפילו הוא איסור שהזמן גורם, ע״כ מיירי רק באיסור שהזמן גורם שאסור להאכילו לתינוק, כמו חמץ בפסח, או מאכל ביום הכיפורים בקטן שהגיע לעונת חינוך המבואר בסימן תרט״ז. אבל יולדת תוך ג׳ שאוכלת ביום הכיפורים, ודאי אין שום סברא להחמיר שלא להניק את התינוק. והנלענ״ד כתבתי והשי״ת יצלנו משגיאות ונחסה בצל כנפיו סלה.