בענין דג ׳טילאפיה׳ שנקנה בלי הכשר

ח״י כסלו תשפ״ה

כבוד ידידי הרה״ח הרה״ת עוסק בצ״צ מוקיר רבנן ואיהו גופי׳ צורבא מרבנן בצלאל מ״מ בסמן שליט״א,

שלום וברכה.

אודות א׳ שקנה חתיכת דג ״טילאפיה״ בלי עור וקשקשים ובלי הכשר, וטיגן אותה במחבת, והניח אותו רותח בצלחת פורצלן, ששאלת האם יש איזה היתר להכשיר המחבת ע״י הגעלה, בשגם שהי׳ רק ספק אם הוא דג טמא, וגם מה דין הצלחת. 

תשובה. זה פשוט שחתיכת דג הנמצאת ביד עובד כוכבים בלי שום סימני כשרות אין לה שום חזקה, ואין שום היתר בעולם לסמוך על מה שכתוב על התווית שהוא ״טילאפיה״, דזה שכתוב עליו ״טילאפיה״ הוא דיבורו של גוי והלכה רווחת בהרבה מקומות ביו״ד שאינו מעלה ואינו מוריד עי׳ סימן ס״ט ס״י וסימן צ״ח ס״א וסימן קכ״ב ס״ו וסימן קכ״ז ס״א וסימן ק״צ סמ״ו ועוד ועוד, אא״כ היכא דמסיח לפי תומו באיסור דרבנן, וגם זה לא תמיד מהני עי׳ סימן קל״ז ס״ו. וכיהודא ועוד לקרא, אב״א סברא, דאי יועיל דיבורו של גוי בענין זה, נפל כל הדין של חותמות דע״ז דף לט ושו״ע סימן קי״ח בבירא. בקיצור, ישתקע הדבר ולא יאמר ולא זו הדרך. 

עוד אעורר, שכל הצדדי קולא בדיעבד בענין מאכל שלא נחתם או שנתקלקל החותם בסימן קי״ח, מיירי במאכל שהי׳ בחזקת כשר, ואח״כ הופקד ביד גוי, ואנו דנים אם אבד חזקתו וצריך למיחש לאחלופי אם לאו. אבל אין זה ענין כלל ללקנות חתיכות דגים מגוי שמעולם לא הי׳ עליהם חזקת כשרות, ומה שאומר שזה ״טילאפיה״ אין אנו רשאים לסמוך עליו כלל בזה, ולא מצאנו בשום מקום היתר לסמוך על גוי אם לא כשיש סימנים ובמומחה וכו׳ כמבואר בזה הרבה פרטים ביו״ד סימן פ״ג ס״ז, ועייג״כ בסימן פ״ו ס״א. ומש״כ הרמ״א סימן פ״ג שם שאפילו עובד כוכבים נאמן בקרבי דגים באומר אני מלחתים, עיי״ש בש״ך וט״ז ופר״ח שחלקו עליו, ובאורח מישור וצבי לצדיק שפי׳ כוונתו בענין אחר כל אחד לפי דרכו, וכן בערוה״ש ס״ק מ״ט כ׳ שכוונה אחרת לוטה בדברי רמ״א. ואף הפלתי שם שהבין דברי רמ״א כפשוטם יהיב טעמא משום דמרתת, וזה אינו שייך בנדו״ד, בפרט דכידוע שתרמית דגים (seafood fraud) נפוץ מאד והוא מעשים בכל יום. בקיצור, הפוסקים נהיו בזה לשתי מחנות, המחנה הא׳ חולקת על הרמ״א, והמחנה השני׳ מפרשת כוונתו באופן אחר. וַיִּוָּתֵר לבדו הפלתי שהבין הרמ״א כפשוטו, ואף הוא הוצרך להוסיף טעם בדבר מה שאינו שייך בנדו״ד. וע״ע באגרות משה יו״ד ח״ג ס״ח מה שביאר בזה בארוכה בטוטו״ד שצריך שיהי׳ משגיח שיבדוק כל דג ודג טרם שיקלפנו, עיי״ש. 

גם אין שום היתר מדין אומן לא מרע חזקתי׳, דלא אמרינן אומן לא מרע נפשי׳ אלא בדבר דאית בי׳ קפידא כגון שמוכרים לרפואה כהא דיין רמונים בשו״ע סימן קי״ד ס״ה. ועי׳ מג״א סימן כ׳ ס״ק א׳ ״אטו מי שרי לקנות בשר מעכו״ם תגר כשאומר שהיא כשרה משום דלא מרע נפשי׳״, וכ״ה ממש בנדו״ד. ועוד והוא העיקר, דאפילו אם נתעקש ששייך בזה אומן לא מרע וכו׳, כנ״ל מעשים בכל יום שאכן מזייפים ומחליפים הדגים, וא״כ איתרע כל חזקה שהי׳ אפשר לומר בזה, וחזר הדין ככל דיבורו של גוי שאינו מעלה ומוריד כלל ועיקר.

ויש להאריך הרבה בכל פרט ופרט מהנ״ל אבל אין הזמן גרמא כעת. ועכ״פ חזרנו על כל צדדי טילאפיה ולא מצינו לה צד היתר. וע״כ זה פשוט שצריך להכשיר המחבת, ככל ספק איסור (אפילו ספק דרבנן, וכמו שחלב עכו״ם אוסרת כלים שנתבשלה בהם אף על פי שאינו רק ספק, וכן גבינת עכו״ם, כמבואר ברמ״א סימן קט״ו ס״א. ויתירה מזו, מי שנוהג איסור באיזה דבר מחמת שסבור שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו, אסור לו לבשל בכליו אפי׳ אינו ב״י, כ״ה בש״ך סימן קי״ט ס״ק כ׳ בשם מהר״ל ן׳ חביב. ולהעיר ממג״א סימן תפ״ט ס״ק י״ז ואכמ״ל). 

אבל לגבי אופן הכשרתו תלוי, עי׳ בשוע״ר סימן תנ״א סל״ו דאם הי׳ רק קצת שמן כדי שלא תשרף אז צריך ליבון גמור, וזה א״א במחבת טפלון. אבל אם הי׳ רוחש בהרבה שמן, אז י״א שדי בהגעלה, ותלוי בדעות בין אחרוני זמננו אם אפשר להגעיל טפלון, ובחשש איסור דאורייתא בכה״ג לענ״ד יש להחמיר, בפרט שאדה״ז שם סל״ז כ׳ שבשאר איסורים יש להחמיר לכתחילה במחבת בכל ענין לחוש שמא נתייבש ובלע ע״י האור בלי משקה, אבל המיקל יש לו על מי לסמוך.

ולענין הצלחת, הנה פורצלן דין כלי חרס יש לו כמש״כ הפמ״ג סוף סימן תנ״א בשם שכנה״ג, והביאו המשנ״ב סימן הנ״ל ס״ק קס״ג, ואינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואין להמציא היתר לפי חילוק הדעות בכלי שני ביו״ד סימן ק״ה וע״פ דעת הרמ״א (סימן צ״ד ס״ז) שסב״ל דגם בגוש אמרי׳ דין כלי שני, דהרמ״א אינו מיקל להחשיב גוש כלי שני אלא אחר שכבר הונח בכלי, אבל כל עוד לא הניחו בכלי שני עדיין דין כלי ראשון עליו כל זמן שהוא רותח, כמבואר בפלתי סימן ק״ז ס״ק ב׳ ופמ״ג או״ח סימן שי״ח מ״ז ס״ק כ״ד, ועי׳ גם שו״ת צ״צ יו״ד סימן ס״ה בסברת הדבר ואכמ״ל בזה, וע״כ בנדו״ד כיון שהניחו רותח על הכלי נאסר הכלי כדי קליפה וכיון שהוא פורצלן אין לו תקנה בהגעלה. והנלענ״ד כתבתי בחפזי. 

בכבוד רב,

שלום דובער פאליטיקא